<h1>תוספות רבינו יהודה מפאריש</h1>
<h2>דף מא:</h2>
כשעומדין על בסיסן. פירש רבינו שלמה במקום שלהן. ואין נראה לר"ת, דמצא תבנית יד וכו' משמע [בשוק] או בשדה. על כן נראה לו לפרש דמיירי שיש להם בית מושב רחב שיושבין עליו לבדו, וניכרין שלא נשתברו מצלם שלם.
הא שיברי ע"ז אסורין. וקשיא לרשב"ל. וא"ת והא ודאי עבדום, ואיך נסתפק שנשברה מאיליה ולא שברה ישראל. י"ל דשבירת ישראל אינה אסורה לקמן אלא מטעמא דגזרינן דילמא מגבה לה והדר מבטל לה, ולזה לא חשו הכא לאסור ולומר דישראל שברה. ועוד כי ישראל ודאי לא היה שוברה ומניחה, אלא מבערה מן העולם. מפי רבי.
אלא אימא הא צלמים אסורין וסתמא כר"מ. לפירוש ר"ת שפירש לעיל באנדרטי של מלכים שנינו (גבי) שאותו מותרין הא שאר צלמים אסורין לרבנן מצינן שפיר הכא למסתמיה כרבנן, ובצלמים שיש בידם מקל או צפור, דהא סבר לה תנא דלעיל. וא"ת, לר"ש, כיון שעומדין על פתח מדינה מאי המוצא דקתני. י"ל דהמוצא משמע ליה שמצאו שברים ואינו במקומו לגמרי. מפי רבי.
וסתמא כר' מאיר. הכא נמי הוה מצי לשנויי כדמשני לעיל שמואל, ולעיל י"ל טעם קצת אמאי לא משני תירוצא דהכא, דעל מה שקשה לו שיש להשמיענו חידוש בשברי ע"ז מותרין אין לו לתרץ שבא להשמיענו חידוש בצלמים עצמם, דיותר יש לו להשמיענו חידוש בשברים דמיירי בהו. מפי רבי. אבל בלשון רבי מפרש טעם למה אינו מתרץ כן, וע"ש.
ור' יוחנן מדר"מ נשמע לרבנן וכו'. ה"ה נמי בלאו דר' מאיר היה יכול להקשות מדרבנן גופייהו דאסרי צלם שיש בידו מקל וצפור ושבריו מותרין. ולפירוש ר"ת היינו בשאר צלמים דלאו אנדרטי ואין עומדין על פתח מדינה. ויש ספרים דלא גרסי ר' יוחנן, ומפרש דמסיומא דמילתא דרשב"ל היא, דניחא ליה למפרך לר' יוחנן אליבא דאוקימנא בשנוייה כרבי מאיר, וה"ה דהוה מצי למפרך בלאו הכי כדפ'. מפי רבי.
ואין ספק מוציא מידי ודאי. והא ודאי דאין לספק להוציא מידי ודאי, אלא הכא מיירי בספק הרגיל וקרוב לודאי. וכן ההיא דנדה פרק כל היד [ט"ו ע"ב] ופ"ק דפסחים [ט' ע"ב], האי ודאי לא שייך מידי לההיא דפ"ק דחולין [י' ע"א] דעור ספק פוגם ועצם ודאי פוגם ואין ספק מוציא מידי ודאי ומייתי עלה ההיא דטבל ועלה, לא שייך הכא, דהתם לחומרא ויש לו לספק להוציא מידי ודאי. ועוד שהספק בא מחמת... לסכין. ומיהו לא שייכי לההיא דספק ויבם דהחולץ [יבמות ל"ח ע"א] ואין לי לפרש. מפי רבי. חזקה על חבר שאינו מוציא וכו'. בירושלמי [מעשרות פ"ג ה"א] מוקי לה, תיפתר שמת בתוך היישוב. מערים אדם וכו'. כולה הך סוגיא פרישית לה בפ"ק דפסחים [ט' ע"א].
<h2>דף מב.</h2>
ששיפה וכו' הכא כרבא. וא"ת אמאי לא משני דרשב"ל בעיקר ע"ז קיים, כדפ' לשמואל לעיל. י"ל דרשב"ל גופיה שרי טפי כדמשמע בההיא דאשרה יתיז בקנה דמייתי איהו גופיה. ודאי ישראל חתכו ואמאי ליהוי כע"ז שנשתברה מאיליה. וא"ת לר' יוחנן מי ניחא אי הוי דרקון כמו ע"ז דודאי עבדוה. אמאי מותר, בספק גוי חתכו או ישראל. ואי הוה כמו צלם אפילו חתכה ישראל נמי יהא מותר, כי גוי לא יעבדנה עוד. י"ל דשברי ע"ז יש להתיר יותר ולומר שגוי שברם, דאילו ישראל היה מבערם מן העולם אבל צורת דרקון או צלם ששברה ישראל במזיד ודאי יש לאסור. אבל לא לרשב"ל דשרי שברי ע"ז. מפי רבי. הכא נמי כדרבא. צ"ע ודקארי לה מאי קארי לה לכל הני.
<h2>דף מב:</h2>
והא שיפויין דעיקר ע"ז קיימת ותני לצרכה היא אסורה ושיפוייה מותרין. וא"ת והא בשיפן גוי מיירי, אבל בשיפן ישראל או נשתברה מאיליה היא ושיפוייה אסורין כיון דעיקר ע"ז קיימת. ועוד לפי סברתו מאי מקשה ליה לרשב"ל תקשה ברייתא אמשנה דהכא קתני שיפויה מותרין והכא תני מפני שהנמיה נושרת עלייהן. י"ל דהכי פירושה, והא שיפויין דעיקר ע"ז קיימת וקתני שיפוייה מותרין. וה"ה בשיפה ישראל ה"א דמותרין אי לאו גזרה דרבא וגזרה דרבא אין צ"ל אלא לרשב"ל. מפי רבי.
כגון ששברה עצים ממנה וקנתה בהם וקתני יתיז בקנה. אשרה שנשתברה מאיליה מותר. ומ"מ גבי הקדש מותר ליהנות מן התורה, דמיירי בגדולין הבאין אחר מיכן כדמוקי לה בתר הכי. וא"ת אמאי לא מלקט עצי אשרה בידו כיון דשרו בשבורין. י"ל דאם ילקטם בידו יאמרו ששיברן עכשיו מן האשרה. מפי רבי.
ור' אבהו א"ר יוחנן מאי יתיז באפרוחים. כלומר לעולם דמייתי מעלמא עצים, ומאי יתיז, באפרוחים, וכל הקן מותר וגם העצים ובא לומר שאם היה רוצה ליטול האפרוחים לא יטלם בידו. וכן הקן עצמו לא יטול בידו, ולא יעלה על האילן, דאסור ליהנות ממנו. וא"ת מאי דוחקיה לאוקומי בעצים בעלמא, לוקמיה בעצים דמגופה ולא קאי אלא אאפרוחים. י"ל דמשמע ליה יתיז כל הקן ואפילו העצים. כך משמע במעילה פרק ולד חטאת [י"ד ע"א] דר' אבהו מיירי כשלא שברה עצים ממנו. אבל הלשון שבכאן משמע כפירוש רבנו שלמה שבא להעמיד דשברה עצים ממנו וקנתה בהם, והם אסורין ודאי לר' יוחנן שאוסר שבריה. ויתיז באפרוחים דוקא קאמר, ולא חיישינן שמא יעלה באילן או יתיז הקן עצמו. אבל במעילה גרסינן בדר' אבהו לעולם מייתי עצים מעלמא וקנתה בהם, והכא הוי ל"א. מפי רבי.
בבצים כאן וכאן אסור, ולא נהנין דקתני בהקדש בבצים קאמר. ובכל חד רבותא תני, בהקדש איסור בצים, וכל שכן באשרה שיש להחמיר עליה יותר. ותנא היתר אפרוחים באשרה וכל שכן הקדש, ובצים דאסירי משום דחיישינן שמא יעלה על האילן דחייס עלייהו פן יפלו.
המוצא כלים ועליהם צורת וכו'. אפילו כר' מאיר מתוקמא. וקמ"ל דאע"ג דשרי בשאר מזלות, בהני אסור. ולא כפירוש רבנו שלמה דמוקי לה כרבנן.
<h2>דף מג.</h2>
סר אפם. פירש רש"ם סר שעיין ודקדק ונתן בלבו לאסור תבואה. כמו סר סכינא [חולין י"ח ע"א].
ש"מ נכרי מבטל ע"ז של חבירו וכו'. ותימה דלא קאמר נמי ש"מ ישראל אינו מבטל ע"ז של נכרי אי נמי התם היינו בישראל עובד ע"ז איצטריך לאשמועינן, אבל בישראל שאינו עובדה לא איצטריך. ולי נראה דשאני הכא כיון שמצאה הרי היא כאילו היא שלו ואע"פ שלא הגביהה עדיין. (ומהתם) [ומהכא] לא שמעינן שלא יבטלו ישראל ע"ז של נכרי בעודה ביד הנכרי.
ולית ליה (לבר') [לר"א] הא דתניא המציל וכו'. תימה תיקשי ליה מתניתין מצא תבנית יד או תבנית רגל הרי אלו אסורין. י"ל דהתם במוצא במקום שאין הבעלים מתיאשין. מפי רבי. לא תעשון כדמות שמשיי. ל"ג המשמשין במרום. דהכא איירי בכלי בית המקדש. אכסדרה תבנית אולם. והאולם היה פרוץ מרוח רביעית, שאע"פ שהיה שם רוח מזרחית פרוץ ומ"מ קרי ליה פתח האולם אע"פ שהיה פרוץ. וכמו פתח המשכן.
לא תעשון כדמות שמשיי המשמשין לפני במרום. וא"ת א"כ [אמאי מייתי דמות אדם] מלא תעשון אותי תיפוק לי' מדמות שמשיי. י"ל דליכא מלאך ושרף ואופן וכרוב כדמות אדם ממש, ואע"ג דכתיב כמראה אדם [הא בפ"ק] דחגיגה [ט"ו ע"א] אמרי' דליכא עורף. ה"ר אלחנן. וא"ת והלא כרובים של מקדש היו כדמות אדם. י"ל דלא מיקרו שמשים שלא היו משמשים כלום.
<h2>דף מג:</h2>
אלמה תניא כל הפרצופין מותרין חוץ מפרצוף אדם. תימה לוקמה להך ברייתא במוצא, אבל עשייה מותר [כרבא לעיל]. אור"ת דאביי דאיירי הכא לא סבר ליה לעיל כרבא, ולרבא ודאי עשייה מותרת. ואין נראה לר' אלא משמע דדרשא דלא תעשון אתי ככ"ע. וגם אמרי' לקמן טבעת שחותמה שוקע אסור לחתום בה, ומסתמא היינו פרצוף אדם דאין רגילות לצייר בחותמות צורת מזלות. ש"מ דפרצוף אדם אסור לכ"ע.
לא תעשון אותי. וא"ת כיון דבפרצוף אדם לחודיה מיחייב למה אסרה תורה דמות ארבע פנים בהדי הדדי, תיפוק לי דאיכא דמות אדם. י"ל שמצא כבר פרצוף אדם והשלים ד' פנים. אי נמי לשני לאוין. מפי רבי.
לא אסרה תורה אלא שמשין שבמדור העליון. אומר רבי כי כל תירוצי אביי אמת הן, שאומר שבמדור התחתון לא אסרה תורה אלא בית תבנית היכל וברקיע שני לא אסר אלא חמה ולבנה, ובמדור עליון סמוך לכסא אסור דמות ארבע פנים בהדי הדדי כמו חיות הקודש. ומיהו במסקנא דמשני אחרים עשו לו וכו' אינו צריך לכל אלו התירוצים, ומ"מ אמת הן. ממעל לרבות מלאכי השרת. קס"ד השתא דמיירי בעשייתה. וא"ת והלא מלא תעשון כדמות שמשיי נפקא. י"ל דמצי למימר וליטעמיך אי נמי שני לאוין. מפי רבי.
שאני ר"ג דאחרים עשו לו. תימה לר"ר אלחנן דלכאורה משמע שצוה ר"ג לגוי לעשות והא אמירה לגוי שבות אפילו בדבר שאינו שבת, כגון חסום פי פרה ודוש בה בהשוכר את הפועלים [ב"מ צ' ע"א] דאיבעיא לן התם. וי"ל דהאי שנויא לא מיתוקם במסקנא. אי נמי ר"ג לא ציוה לגוי לעשות. ועל כן אותם חותמות שיש בהן פרצוף אדם, אומר ה"ר אלחנן שיש איסור בדבר, דכיון שאינו עושה אינו אומר לגוי ועושה. ומספקא לן בהשוכר את הפועלים גבי חסום פי פרה ודוש בה ולא איפשיטא לן, וספיקא דאוריתא לחומרא. ונראה כי הגוים עושין כן אדעתא דנפשיהו, ואין הגוי מוזהר עליו שלא לעשות, (וממשכנו אי) ישראל מידי דהוה אע"ז.
והא רב יהודה דאחרים עשו לו. אלמא אסור להשהותו בביתו אפי' לא עשאו, אי נמי משום הכי א"ל סמי עיניה דדין, כדי שלא יחשדוהו (בעילה) [בעושה] ועבר על לא תעשון אותו, או מיירי בפרצוף אדם.
כיון דחותמו בולט חייש לחשדא. תימה על מה סמכו העולם לצאת ברצועות שצורותיהן דאדם בולטות. והלכות גדולות העמיד טבעת דרב יהודה בצורת דרקון. והא דחיישי' בחשדא באנדרטי לפי שהיא צלם גמור ויש בו הכל שלם, אבל בפרצוף אדם לחודיה שרי. מפי רבי.
והא ר"ג יחיד הוה. תימא דאמאי לא משני דצורת לבנה לא היתה בולטת ולכך עשאוה ר"ג. ואומרים ר"ת וריב"א כי בחמה ולבנה ומזלות אין חילוק בין בולטות לשוקעין, כי ברקיע שוקעין הן, ולא מפליג בהכי אלא דוקא גבי פרצופין וכיוצא בהן.
שעל המטפחות והסדינין. ר"ח גרס ושעל המטבעות. ולכך מותרין מטבעות שלנו שיש בהן צורת ע"ז.
שוחק וזורה לרוח או מטיל לים. בפסחים בפ' כל שעה [כ"ח ע"א] איבעיא לן שוחק וזורה לרוח שוחק ומטיל לים, או דילמא שוחק וזורה לרוח ומטיל לים בעיניה. וכן גבי חמץ מיבעיא לן כי הא גוונא, ואמר רבה חמץ דלשאר מימות אזיל בעי שחיקה ע"ז דלים המלח אזלא לא בעי שחיקה, ורב יוסף אמר דע"ז דלא מימאיסה בעי שחיקה. ומסתמא אפי' לים המלח דביה איירי רבה מצריך שחיקה. ותימה לר' יוסף היאך יבערו ע"ז. י"ל במקום שאינו מגדל צמחים. אי נמי רב יוסף לא פליג בע"ז על רבה למסקנא דהתם, ולית ליה נמי דמיירי בע"ז בים המלח מדלא קתני ליה כמו גבי צורת חמה דלעיל [מ"ב ע"א], [אלא ב]שאר מימות. ולכך צריך שחיקה. אבל אם בים המלח צריך שחיקה מאי מייתי ר' יוסי ריאה בגמ' מאת חטאתכם אשר עשיתם וגו' ואשליך את עפרו אל הנחל היורד מן ההר, והלא שחיקה לא מהניא כלל בשאר נהרות לדידיה. מיהו יש לומר דמ"מ שחיקה וזרייה מהניא. וא"ת א"כ [למה] יוליך לשחוק לים המלח, ישחוק ויזרה לשאר נהרות. וי"ל שיש דברים הרבה שאינן נוחין לזרות. וא"ת מאי שנא דגבי מקדיש ומעריך דלעיל [י"ג ע"ב] דיוליך הנאה לים המלח לא מיבעי' לן אי בעי שחיקה או לא. ...ולמאי דפר' דלים המלח לא צריך שום אמורא שחיקה ניחא, [אבל אי לא] אמרי' הכי תיקשה. וי"ל דמיבעיא ליה אלא הכא ובחמץ דקתני בהדיא שוחק. ומיהו קשה למה"ר אלחנן דלקמן בפרקין [מ"ט ע"ב] דחבית שנתערבה יוליך הנאה לים המלח, [ואילו בגמרא קאמר] ההיא דאיערבא ליה חביתא דיי"נ בחמריה וקאמר רב חסדא שקיל ד' זוזי ושדי בנהרא [ושמא ע"י שחיקה מיירי]... אבל קשה מדתנן בנזיר [כ"ד ע"א] ובמעילה [י"א ע"א] מעות של הקדש שאין להם פדיון יוליך הנאה לים המלח, ובערכין [כ"ט ע"א] גבי האי גברא דאחרמינהו לנכסיה בהא קאמר שקול ד' זוזי ושדי בנהרא [וכן ביומא [נ"ה ע"ב]], גבי לא היו שופרות לקיני חובה מפני התערובות. ע"כ נראה לה"ר אלחנן דעל ידי שחיקה מיירי. מפי רבי.
א"ל אף הוא נעשה זבל. ואיהו ס"ל בסוף פרקין [מ"ט ע"א] זה וזה גורם מותר, ומ"מ אסור לזבל שדה בזבל של ע"ז כיון שהיה מתכוין ליהנות, אבל כאן אין מתכוין כלל. וא"ת דהכא חיישי רבנן לזבל, ואילו בפסחים פ' כל שעה [כ"ח ע"א] לא חיישי רבנן, דאמרי רבנן מפרר וזורה לרוח, ור' יהודה פליג עלייהו התם. י"ל דרבנן דהכא היינו ר' יהודה דהתם, ורבנן דהתם היינו ר' יוסי דהכא. אי נמי י"ל דגבי חמץ כתיב אכילה, ואינו אסור אלא כדרך הנאתו גמורה, אבל בע"ז כתיב לא ידבק בידך מאומה מן החרם אפי' כל דהו. מפי רבי.
<h2>דף מד.</h2>
אמרו לו הרי הוא אומר ויזר על פני המים וישק את בני ישראל לא נתכוין משה אלא לבודקן כסוטות. פירש רבנו שלמה הוי אומר ויזר על פני המים דליכא למיחש לזבל. וכ"ת [למה] לא השליך בעיניה, לפי שנתכוין לבודקן כסוטות ולכך שחקו. ואין נראה לר' כלל, כי איזו ראיה מייתי מויזר על פני המים דליכא למיחש לזבל, והלא ר' יוסי בעצמו יודע הפסוק, שפי' הכי חייש לזבל ובסיפיה דקרא דאייתי כתיב ואשליך את עפרו אל הנחל היורד מן ההר, והיינו מים היורדין. ועוד מה שפירש רבנו שלמה למה לא השליכו בעיניה, והלא בין רבה ובין רב יוסף מודו בפסחים [כ"ח ע"א] דע"ז לשאר מימות בעיא שחיקה. [וכ"ת]... היה לו להשליכו לים המלח למה היה לעשות בו כיון שהיה [רחוק]. על כן נראה לפרש כי ר' יוסי נמי מייתי קרא דויזר על פני המים, אלמא בנהרות קטנות שהוא נעשה זבל, כדרך נהרות שמגרש מימיהן רפש וטיט על שפתם, אפי' הכי שרי ולא חשש לזבל, וה"ה לרוח. ועל זה השיבוהו שלא נתכוין משה אלא לבודקן כסוטות, שהשקה להן כל הזהב ולא נשאר בו כלום. מפי רבי.
נחל קדרון אינו מגדל צמחים. תימא דהכא משמע דשחיקת כלי מתכות מגדלים צמחים, ואילו בס"פ כיסוי הדם [חולין פ"ח ע"ב] אמרי' דאין מכסין לא בזבל הגס ולא בחול כו' ולא בשחיקת כלי מתכות, פי' לפי שאינו מגדל צמחים. ואומר רבנו יעקב שאותם שנשרפו כמו העגל אז מגדלין צמחים, והתם בלא שריפה איירי. אבל קשה שוחק וזורה לרוח אמאי לא יעשה בלא שריפה שאז אינו נעשה זבל. וכ"ת מצותה בכך בשריפה, והלא לא מצינו כי אם באשרה של עץ. ור' אומר שלבדו אין מצמיח, אבל כשהוא זבל בקרקע אז גורם ומסייע להצמיח. מפי רבי.
מקומות מקומות. והכי הוה מצי לשנויי שהגננין היו במקום אחר. מפליא ליצנותא. פי' מתלוצצת כבראשית רבה [פ' נח] מה מפליא מה את מלעיג עליו, וכן הרבה בירושלמי.
והלא הוא אומר וכתת את נחש הנחושת. ומסתמא לא השליכו לים המלח מדלא כתביה. ואע"ג דכתיב ואשיריהם תשרפון באש ולא כתיב לזרוק לים המלח. התם בא להשמיענו [המצות שריפה כי כבר השמיענו] האיסור הנאה מלא ידבק. אבל גבי חזקיה היה לו לספר המעשה כמו שהיה. ואע"פ שלא כתיב שזראו לרוח, לפי שזה הוא ממילא על ידי שחיקה. ומיהו קשיא הא דקאמרי לקמן רבנן ויאמר דוד וישרפו באש, ומאי קושיא לר' יוסי, מ"מ היה לו לכתוב שהטילוהו לים. י"ל שאינו בא לספר המעשה כמו שעשו, אלא בא לומר שעזבו עצביהם, ולא בא להשמיענו ביעור ע"ז.
כאן קודם שבא איתי הגיתי. מלחמה אחת היתה, [כמו שהפסוקים מוכיחים. וה"פ] מקודם שבא איתי הגיתי צוה דוד לשורפה ואח"כ בא וביטלה. אבן שואבת היתה בה. כשהיה יושב על כסא של מלכותו מניחה ואבן שואבת [קבועה] מלמעלה. שהיתה מניחה במקום תפילין. לפי ששם הראש אינו עגול, והיא היתה עגול ממש ואעפ"כ היתה מכוונת למדת [ראשו]... והיינו שבקש להלמו ולא הולמתו שלא היתה מכוונת למדת ראשו.
<h2>דף מד:</h2>
תנא וכשיצא א"ל אין משיבין כו'. תימה דהא מתני' קתני שקודם שיצא א"ל וכו'. ואי גרסינן כשיצא בלא ו' ניחא... דהא דקאמר אין משיבין במרחץ כשיצא הי', אבל לספרים דגרסי בו' תימה. ה"ר אלחנן. ורבי פירש דמתני מיירי בבית אמצעי שאסור בדברי תורה ומותר בשאלת שלום ובשביל דבר מועט כזה לא אסור לומר כן באמצעי א"נ משום איבה של אותו [הגמון] שלא יקפיד עליו. מפי רבי. תשובה. פירש רבנו שלמה דחהו בקש. מיהו האי ליכא לפרש לאביי ולרבה בר עולא דאמרי דאפי' היה כמו שאמר ר"ג לא היה אסור אלא יש לפרש גנובה עלומה ממנו. והאמר רב פעור יוכיח. לכאורה משמע דלא אמרה רבא על הך מילתא ולא ידעי' היכא.
נהנין ממנו שלא בטובה. פירש רבנו שלמה שלא בטובה שאין צריך להחזיק טובה לכומרים. ולקמן פרק ר' ישמעאל פי' וכן ר"ח בטובה בשכר. ואין נראה לר"ת, דא"כ בשכר ושלא בשכר הי"ל למימר, כדפ[ריך] פ' אין מעמידין [כ"ז ע"א]. ונראה לר"ת שמותר לאפות בתנורים של כומרים ולטחון ברחים של מים שלהם, חדא שאנו עושין בשכר ואין מחזיקים טובה. ועוד דאפי' בטובה מותר כיון שאין התנור והרחיים של מים בבית הע"ז כמו הכא מרחץ של אפרונדיטי. ולא דמי ליריד של ע"ז שאסור ליתן מכס לע"ז, דודאי מהנה הוא, אבל כאן אין הכומרים עושין מהן צורכי ע"ז אלא הנאת עצמן. וכדאמרי' בשילהי בן סורר ומורה [סנהדרין ע"ד ע"ב] הני קווקי ודימתקי היכי יהבינן להו, אלא הנאת עצמן שאני. מפי רבי. ובירושלמי גרסינן לקמן בפ' ר' ישמעאל [פ"ד ה"ג] וכן בתוספתא [פ"ז ה"א], חלילין של ע"ז אסור לספוד בהן ואם היו מעלין שכר למדינה אע"פ שהן עושין לצורך ע"ז מותר לספוד בהן, חנויות של ע"ז אסור לשכור מהן ואם היו מעלין שכר למדינה אע"פ שהן לצורך ע"ז מותר לשכור מהן, גבאין של ע"ז אסור ליתן להן ואם היו מעלין שכר למדינה אע"פ שהן עשויין לצורך ע"ז מותר ליתן להם. ומיהו יש לישנא לקמן בפ' ר' ישמעאל דאמר כיון דאיכא אחריתי בהדייהו אפי' בטובת כומרים שרי.
נעשה מרחץ נוי לע"ז מאי הוי. ואע"ג דנוי ותכשיטיה אסורין מרחץ זה אינו נוי ותכשיט לע"ז. נהי דאיתסורי לא מיתסר נוי מיהא איכא. פירש רבנו שלמה ואם היה רחיצה נוי לע"ז היה אסור לר"ג ליפותה. ואין נראה לרבי דהא לא הגוי שואל לו אלא מפני מה נהנה מן הע"ז אפי' אינו נוי, אלא ה"פ, נהי דאיתסורי לא מיתסר כשאומר בית זה לע"ז, מ"מ מדרבנן מיהא יש לו להיות אסור משום נוי. ולכך אם היה מרחץ נעשה לשם אפרודיטי לא היה ר"ג נהנה ממש. מפי רבי.
<h2>דף מה.</h2>
הגוים העובדים את ההרים מותרין כו' עד אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם. פירש רבינו שלמה דלאו ע"ז מיקרי אפי' לאסור תקרובתם כדאמרי' בפ"ב דחולין [מ' ע"א] השוחט להר עצמו אינו זבחי מתים ומ"מ עובדיהם בסייף כדאמר בגמ' שהרי כפר בעיקר. אי נמי אי חשבינן חמה ולבנה מחוברים אשכחן דכתיב בהו [מיתה], אבל מ"מ תקרובתם מותר. והא דקאמר בפ"ב דחולין [שם] דתקרובתן אסור היינו לגדא דידהו, דהיינו מלאכים הממונים עליהם, ואע"ג דכלים ששימשו בהן להרים שהן ע"ז עצמן אסורין, דמפקינן להו לקמן בפ' ר' ישמעאל [נ"א ע"ב] מהאי קרא דאבד תאבדון, מ"מ תקרובתן אינו זבחי מתים, והוי כעין פעור, ועד דאתא דוד גמרא גמירי לה. ורבנו יעקב היה אומר דכיון דלא מיקרי הרים אלהיהם לא היה לו לומר עובדיהן בסייף, שאין זה עובד ע"ז אלהים אחרים. על כן נראה לו דמיקרי ע"ז, ולכך עובדיהן בסייף. והא דדרשי' אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם, אאבד תאבדון קאי, כלומר שא"צ לעקור ההרים, ותקרובתן אסורה. והא דאמר בפ"ב דחולין [מ' ע"א] דשוחט להר אין תקרובתו אסורה, היינו ברחוק מן ההר, שאז אינו מתכוין לשום ע"ז. ואין נראה כלל, דהא קאמר בהדיא ששוחט הוא להר. ועוד הקשה מה"ר אלחנן דאמר לקמן [נ"ד ע"ב] אע"פ שאמרו המשתחוה לקרקע עולם לא אסרה חפר בה בורות שיחין ומערות אסרה, ומשמע דדומיא דחפר בה בורות שהוא סמוך לקרקע הוי משתחוה ואפ"ה [אינו] אסורה. [ועוד] ואדרבה לפי סברתו היה לו לפרש דהואיל מיקל הכתוב על המחובר שלא לאבדו יש להתיר תקרובתם. ועוד קשה לפי פירושו, הרי בעלי חיים שאינן נאסרין ואפ"ה נעבד כהמן חייבין בעבודתו מיתה בפ' ד' מיתות [סנהדרין ס"א ע"ב]. ועוד דאמר לקמן בפרקין [מ"ו ע"ב] א"ל רב הונא בריה דרב יהושע לרבא או חילוף ומה נעבד שאסור בתלוש להדיוט מותר במחובר לגבוה שנאמר אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם לא שנא להדיוט ולא שנא לגבוה כו'. והיכי משמע דשרי לגבוה אי משום דאינו נאסר, גם בעלי חיים אינם נאסרים להדיוט, ואפ"ה אסורין לגבוה. אבל לפירוש ר' שלמה ולפירוש רבי ניחא, דכיון דמחובר לא מיקרי אלהיהם הוי כאלו לא עבדו ולכך שרי לגבוה. מפי רבי.
א"ר עקיבא אני אבין ואדון לפניך כו'. משמע לכאורה שר' יוסי הגלילי היה זקן מר' עקיבא וגם (בפ"ק) [בפ"ב] דגיטין [פ"ג ע"א] מדכר ליה מקמי ר' אב"ע ור' עקיבא. ותימה דאמרי' בס"פ איזהו מקומן [זבחים נ"ז ע"א] גבי פלוגתא דר"ע ור' טרפון, והיה שם תלמוד אחד ור' יוסי הגלילי שמו, ואמרי' בעירובין [נ"ג ע"ב] דאמרה ליה ברוריא דביתהו דר"מ שהיה מתלמידי ר' עקיבא האחרונים גלילי שוטה. וגם בת"כ שנינו שאמר לו ר' יוסי הגלילי לבן עזאי פרשהו לי וא"ל. ושמא תלמיד חבר של ר' עקיבא היה וקטן בשנים. ואע"פ שמזכירו בגיטין לפני ר' עקיבא, כמו כן מצינו בהגדת פסח, והיא במכילתא, [ר"ע] מקמי (ר"ע) [ר"ט]. וגם יש שאמרו בכתובות [פ"ד ע"ב] דר' טרפון רבו היה.
ציפוי דהר אינו כהר ומיתסר. וא"ת מאי שנא מתקרובתו דהר דמותר, כדאמרי' בפ"ב דחולין [מ' ע"א]. ואומר רבי דמיירי הכא בציפוי שנעבד אגב הר, ולכך אסור לת"ק. וא"ת א"כ מאי אייתי קרא דלא תחמוד, דלא מיירי אלא בנוי ע"ז. י"ל דקרא אסמכתא בעלמא כלומר כמו שנוי ע"ז כמו [כן הצפוי] מחובר להר, אי נמי דוקא קאמר כיון שאמר הכתוב שנוי ע"ז אסור יש לי לאסור ציפוי הר, אבל אם אין נוי ע"ז אסור אין לי לאסור ציפוי המחובר להר אע"פ שנעבד. וא"ת בתמורה ר"פ כל האסורין [תמורה כ"ח ע"ב] מתקיף לה רב חנינא טעמא דרבייה לציפוי דבע"ח ממן הבקר להוציא את הנעבד הא לא רבייה קרא ציפויו מותר לגבוה והכתיב ואבדתם וגו'. משמע מדלא מייתי התם הרבוי אלא לגבוה, דציפוי בע"ח מותר להדיוט, ואע"ג דתקרובת של בע"ח אסור, כדאמרי' (בפ"ק) [בפ"ב] דחולין [מ' ע"א], ומאי שנא מהר דתקרובתו מותר וציפויו אסור. ואומר רבי דציפוי דתמורה מיירי שאינו נעבד אלא לנוי בעלמא. אי נמי כר' יוסי הגלילי דשרי ציפוי הר אפי' נעבד. ואומר רבי דלרמי בר חמא סבירא ליה דלכולהו תנאי דמתני' אילן שנטעו ולבסוף עבדו אסור דאי שרי א"כ לוקי ר' עקיבא תחת עץ רענן ולא עץ רענן אלהיהם באילן שנטעו ולבסוף עבדו. וא"ת לר' עקיבא מנליה למידרש בכל שאתה מוצא הר גבוה וגבעה נישאה בידוע שיש שם ע"ז, הא אתא לדרשא דאלהיהם על ההרים. י"ל מדסמכה עץ רענן דרוש בה נמי הא. ובירושלמי [פ"ג ה"ה] פרי' בית הבחירה אינו נבנה [אלא] ע"פ נביא, שנאמר ויעל גם דוד בדבר גד וכו'.
<h2>דף מה:</h2>
רב ששת אמר כו' ור' יוסי הגלילי סבר אילן שנטעו ולבסוף עבדו אסור. וא"ת מאי קאמר מפני מה אשירה אסורה, והאיכא בסמוך תרי קראי לר' יוסי ב"ר יהודה לאסור אפי' נטעו. י"ל דאי [לא] הוה לן טעמא לאיפלוגי בין אשרה להר לא הוי אריא אלהיהם על ההרים ולא ההרים כו'. מפי רבי.
דתני רב יוסף כו'. ושום צריכות בעלמא צריך למה נכתב גבי מצבה ומזבחות ואשרה.
<h2>דף מו.</h2>
א"ל ר"ע כבר נאמר אבד תאבדון כו'. וא"ת הא לר' עקיבא איצטריך למידרש אבד ואחר כך תאבדון כר' יוסי ב"ר יהודה דס"ל במתני' כר"י הגלילי דמתני'. ודוחק לומר דאליבא דר' יוסי הגלילי קאמר וליה לא סבירא ליה. מיהו לרב יוסף (דמפיק) [דמפיך] לקמן בפירקין [מ"ח ע"א] תרצתה דרבנן לר' יוסי ב"ר יהודה לא קשה מידי.
בהמה תוכיח. דאפי' בהמת עצמו אינה נאסרת להדיוט בהשתחוואתו. והא דאמרי' לקמן בפ' ר' ישמעאל [נ"ד ע"א] המשתחוה לבהמת חברו לא אסרה, ה"ה לבהמה דידיה, אלא לרבותא נקט בהמת חבירו דאסרה בעשיית מעשה. אי נמי קמ"ל דאפי' לגבוה לא אסרה כיון שאינו שלו.
ומאילן יבש. פרש"י דאין בו תפיסת ידי אדם, ואפי' לר' יוסי ב"ר יהודה דאסר נטעו ולבסוף עבדו מיירי באילן העומד מאליו. וא"ת אפי' עלה מאליו מ"מ אילן שלפני זה שיצא מגרעינו היה בו תפיסת ידי אדם. י"ל דמיירי באילן שעמד ועלה מאליו מששת ימי בראשית כגון יער. וא"ת א"כ מאי קאמר לעיל [מ"ה ע"ב] אלא תחת כל עץ רענן למה לי ההוא לכדר' עקיבא כו', לוקמי באילן שעולה מאליו שאין בו תפיסת ידי אדם. וי"ל דהיינו הר עצמו ומהרים נפקא. ואע"ג דכתיב גבעות הא נפקי מהרים, אורחא דקרא למיכתב הרים וגבעות בהדי הדדי. והא דבעי רשב"ל לקמן [מ"ז ע"ב] המשתחוה לדקל לולבו מהו למצוה, וקאמר אליבא דר' יוסי ב"ר יהודה לא תבעי לך דאמר אילן שנטעו ולבסוף עבדו אסור כי תבעי לך אליבא דרבנן. הכי נמי הוה מצי למיבעי אליבא דר' יוסי באילן העומד מאליו דמודה ביה לרבנן. לפירוש רבינו שלמה דהכא שלא נאסר אילן העומד מאליו אפי' לר"י ב"ר יהודה קשה דאמרי' לעיל דאמר לך מני ר' יוסי ב"ר יהודה, וקאמר דומיא דהר מה הר שלא עשאו מתחלה לכך אף זרעים שלא נטעו מתחלה לכך. וא"כ אית לן למימר דומיא דהר מה הר עומד מאליו אף ירקות אפי' עומדות מאליהן אסור לר' יוסי ב"ר יהודה. על כן נראה לרבי דהא מיירי אליבא דרבנן. מפי רבי.
ומאילן יבש. פי' רבינו שלמה דלרבנן משכחת לה בשנטעו גרעינין משמע אי נטעו אילן מיקרי תפיסת יד אדם. ואין נראה לר' לחלק בין נטעו אילן. דנטעו משמע סתמא בכל ענין שנטעו. אלא נראה לרבי דלכולהו לא מיקרי תפיסת ידי אדם לרבנן כיון שלא נטעו מתחלה לכך, שהשרשת קרקע מבטלת התפיסה. דלא דמי לבית דאמר רב המשתחוה לבית אסרו, דהוי כתלוש. אבל אילן מושרש בקרקע חשיב מחובר. וכן להכשיר זרעים חשבי' ליה בת"כ [שמיני פי"א] מחובר לאילן, וכותל בית אינו חשוב מחובר בפ"ק דחולין [ט"ז ע"א]. ובחנם פירש רבינו שלמה בכולה שמעתין נטעו גרעינין. מפי רבי.
<h2>דף מו:</h2>
ואי משום בית ה' אלקיך. פי' רבנו שלמה דבית חשוב מחובר. ואינו לרב דאמר לקמן [מ"ז ע"ב] גבי בית תלוש ולבסוף חיברו כתלוש דמי. אלא יש לי לפרש דעצים ואבנים שבונין מהן בית רגילין להיות מחוברין במקומן. המשתחוה לקמת חיטה כו'. אבל לחיטין עצמן פשיטא דלא מהני שינוי, כיון שאסורים אפי' להדיוט.
יש שינוי בנעבד או אין שינוי בנעבד כו' וא"ת הא מהיכא ילפי' שנעבד מחובר מאתנן ילפינן ליה, דיו לבא מן הדין להיות כנדון, מה אתנן מותר כדדרשי' במרובה [ב"ק ס"ו ע"א] הם ולא שינוייהם, אף נעבד במחובר כו'. י"ל דקרבן עצמו לא ילפי' מאתנן, אלא במכשירי קרבן מיבעיא ליה לעיל. אבל נעבד במחובר פשיטא ליה דאסור מבעלי חיים שמותרין להדיוט ואסורין לגבוה. מיהו אין לדקדק דפשיטא ליה הכי מדלא מיבעיא ליה לעיל קרבן עצמו (כגון). דניחא ליה למיבעי טפי היכא דליכא שינוי, כגון אבני מזבח. ושמא תרתי מיבעיא ליה שינוי קרבן ושינוי מכשירין, מדהאריך בלשונו יש נעבד במחובר אצל גבוה או אין כו' מכשירי קרבן כקרבן דמי או לא. משמע שהוצרך לומר כי אחר שנפשוט מקרבן מיבעיא ליה ממכשירין. וכי פשיטא ליה מקרבן ה"ה ממכשירין דמרבינן גבי אתנן ריקועי פחים, ע"כ נראה דמדאוריתא ודאי פשיטא ליה דיש שינוי בנעבד כמו באתנן, אלא מדרבנן הוא דקמיבעיא ליה, משום דע"ז יש לאסור אע"פ שנשתנה. מפי רבי.
כל האסורין לגבי מזבח ולדותיהן מותרות. וא"ת הכא משמע דלא מהני שינוי לגבי אם אע"ג דמהני לגבי ולדות, ואילו בהגוזל קמא [ב"ק צ"ג ע"ב] תניא הגוזל פרה וגזזה משלם אותה ואת גיזותיה ואת ולדותיה דברי ר' מאיר דלית ליה שינוי קונה ר' יהודה אומר גזילה חוזרת בעיניה דשינוי קונה ואינו משלם אלא דמי הפרה. אלמא מהני שינוי לגבי האם. י"ל דגבי תקנת השבים דוקא מהני ולא לענין מזבח. מפי רבי. בשנרבעו ולבסוף עיברו. ואע"ג דאמרי' לעיל גוי חס על בהמתו שלא תעקר, גבול יש לה כדאמ' לעיל פ' אין מעמידין [כ"ד ע"ב]. אי נמי שכיחא מילתא שתיעקר.
<h2>דף מז.</h2>
אבל עיברו (ולא) [ולבסוף] נרבעו דברי הכל אסור האי אסור לא קאי אכל האסורין דגבי האתנן דדרשי כ"ע במרובה [ב"ק ס"ה ע"ב] הם ולא ולדותיהם ר' אליעזר נמי לא קאי אאתנן.
ובבא דאחידא באפיה. תימה לרבי דלא חשיב הכא שינוי מה שילדה, כמו מעיקרא חיטי והשתא קמחא. ואילו במרובה [ב"ק ס"ו ע"א] אית להו לב"ש הם ולא ולדותיהם גבי אתנן, ולית להו הם ולא שינוייהם כמו ענבים ועשאן יין חיטין ועשאן קליות. אלמא ילדה חשיב שינוייא טפי. ובפ' כל האסורין [תמורה ל' ע"ב] משמע דמיירי בעברו ולבסוף נרבעו. וי"ל דגזירת הכתוב הוא גבי [אתנן] דהם משמע ולא ולדותיהם אבל שינוייהם (כמו) [כיון] שהוא גוף האיסור עצמו אין להתיר, דאפי' ולדות אין להתיר אלא מגזירת הכתוב. אי נמי י"ל גבי אתנן לא ניחא ליה בנפחיה ושפיר שרא ביה רחמנא ולד, אבל ע"ז ניחא ליה בניפחיה והכי אמר רבא בפ' כל האסורין ולד מוקצה ונעבד אסור דניחא ליה בניפחיה. מפי רבי.
ואליבא דר' יוסי ב"ר יהודה לא תיבעי לך. וה"ה דלר' יוסי ב"ר יהודה מצי למיבעי בעיקר אילן, כדאמרי' לעיל [מ"ה ע"ב] אי זהו דבר שגידיעו אסור ועיקרו מותר הוי אומר אילן שנטעו ולבסוף עבדו. מפי רבי.
מי מאיס כלגבוה או לא. ריש לקיש אית ליה שפיר מילתיה דרבא דאמר [סוכה ל"א ע"ב] לולב של ע"ז לא יטול ואם נטל יצא, דרבא מיירי קודם הביטול ובדיעבד יצא משום דמצות לאו ליהנות ניתנו, אבל הכא איירי אחר הביטול אי מימאיס כלגבוה או לא. ובריש פרק ראוהו ב"ד פי'... [ששימשו בו לע"ז ונאסר בהנאה] והארכתי שם.
יש דיחוי אצל מצות. כגון שבטלה ביו"ט, דאי בטלה מערב יו"ט פשיטא דאין דיחוי כדאמרי' בסוכה [ל"ג ע"א] נקטם ראשו ועלתה בו תמרה מערב יו"ט כשר. אבל התם מיבעי' ליה בנקטם ראשו מערב יו"ט [ועלתה בו תמרה ביו"ט] אי יש דיחוי או לא. וא"ת ומאי שנא מהא דאמרי' התם בפ' לולב הגזול [שם] לקמיה גבי היו ענביו מרובים מעליו וכו', דאפי' אשחור מערב יו"ט. וקאמר דאם מיעטו [ביו"ט] כשר, ופשיט מינה דנראה ונדחה וחוזר ונראה. אלמא אין דחוי. וי"ל דהתם בידו לתקן עצמו ללקט לענבים, ולפיכך חוזר ונראה, אבל עליית תמרה וביטול אשרה דעל ידי גוי אינו בידו. מפי רבי.
היינו בעיא דרשב"ל. וא"ת הא לא אישתני בדרשב"ל לולב מכמו שהיה באילן, אבל ציצית כבר נשתנה על ידי טויה. י"ל דהיינו בעיא דרמי בר חמא נמי דאורינן בענין. והתלמוד לא חש להזכיר כי אם דריש לקיש לפי שדומה לה שהיא למצוה כמו הציצית. מפי רבי.
קרניה מהו לחצוצרות. תימה והא במנחות פ' הקומץ רבה [כ"ח ע"א] גבי ז' קני מנורה [אמרי] חצוצרות היתה מעשת של כסף ואם באה של שאר מיני מתכות פסול וכ"ש מקרני בהמה. ובשלמא ממתניתין דקינין [פ"ג מ"ו] דקתני כשהוא מת קולו שבעה קרניו לחצוצרות כו' מוקמינן לההוא בשופר, כדאמרי' [שבת ל"ו ע"א] חצוצרתא שיפורא דאשתני שמא. אבל הך דהכא מיירי בכלי שיר וקשה טפי. ועוד כי לא מצינו במשנה קורא לשופר חצוצרת. והשיב רבנו יעקב לרבי דתרי גווני חצוצרות [איכא], אחד לכהנים ואחד ללוים. וצ"ע כי לא מצינו בפסוק חצוצרות רק בלוים. מפי רבי. ולי נראה דדוקא בחצוצרות של משה אמרי' הכי ולא בשאר כלי שיר. ובתוספתא [סוטה פ"ז ה"ח] שנינו דביום היו מחצצרים וחצוצרות של זהב בידיהם.
לא צריכא דקנבעי מארעיה. והא דאמרי' בבבא (מציעא) [קמא [פ"א ע"א]] מעין שיוצא בתחלה בני העיר מסתפקין ממנו, אלמא של רבים הם. התם מיירי שיוצאין מרשותו, אבל הכא מיירי שאין נובעין אלא ברשותו. מפי רבי.
<h2>דף מז:</h2>
אבניו עציו ואפרו מטמאין כשרץ. וא"ת תקשה למ"ד [מ"א ע"ב] אין עובדין לשברים. ומצי לאוקמי בע"ז של ישראל או של גוי והשתחוה לה ישראל. אבל בירושלמי [פ"ג ה"ו] מוקי לה בשהשתחוה לכל אבן ואבן. והא קשביק רוחא לע"ז. ואפי' למ"ד לעיל [י"ג ע"א] מהנה מותר, היינו לפי שאינו קונה בעצמו תכשיט ע"ז ממכס שנותן לה. אבל כאן כי שביק רוחא כאילו הוא בונה בית לע"ז.
שלשה בתים הם בית שבנאו תחלה לע"ז כו'. אין לפרש דבמשמשי ע"ז מיירי, [דומיא] דסיפא דקתני הכניס לתוכו ע"ז וסילקה כו'. דהא אמרינן בגמרא בנה בית אע"פ שלא השתחוה השתחוה אע"פ שלא בנה. ומשמע בנה דומיא דהשתחוה, דהיינו ע"ז. ועוד אי במשמשי ע"ז, הא קיי"ל [י"ט ע"ב] דאין אסורין עד שיעבדו. וכן יש לפרש בבבא דאבן ואשרה כמו שאפרש עלה. מפי רבי.
הכניס לתוכו ע"ז והוציאה. או הכניסו לפי שעה ולא הזמינו לכך אפי' הוציאה ודעתו לחזור מותר. ואי הזמינו לכך ועשה משמשי ע"ז בהכנסה זו מיירי שהוציאה לדעת שלא יחזירנה עוד. מפי רבי.
והא אנן בנה תנן. ומדלא קתני השתחוה לבית ש"מ תלוש ולבסוף חברו כמחובר דמי. והוה מצי למימר ולטעמיך גבי בימוס שהוא תלוש נמי לא קתני השתחוה אלא חצבה, וה"נ השתחוה והכי נמי גבי בית איכא למימר הכי אלא בכמה מקומות יכול לומר ולטעמיך. מפי רבי. אי הכי שלשה ארבעה כו' והוה מצי [למיפרך] נמי גבי [בימוס] השתחוה לבימוס אסור ליתני ארבעה. והוא שסייד וכייר בגופה של אבן. אומר רבי דלאו דוקא נוטל מה שחידש, דאל"כ מאי רבותא היא זו בגופה של אבן משלא בגופה, אלא יש לפרש שנוקב וקודר כל האבן מעבר לעבר כיון שסייד בגופה. מפי רבי. והא בית דלא גופה היא. כי סתם בית רגיל להיות חלק לטוח בסיד יותר מאבן.
אבן שחצבה כו' (ה"פ) [ה"ה] זקפה כדאמר [מ"ו ע"א] רב יהודה זקף לבנה כו'. אבן שחצבה מתחלה לבימוס. אין לפרש דהיינו משמשי ע"ז, דהא דומיא דבית קתני ואשרה דבתרא. ועוד משמשי ע"ז אין אסורין עד שיעבדו, ואי עבד בה לא בעי חציבה מתחלה לכך. כמו גבי תפילין צר ביה ולא אזמניה אסור. והא דנקט בימוס שרגיל הוא להיות משמש לע"ז כמו בימוסיאות של מלכים, לפי שרגילין לעשות ע"ז מכעין בימוס שנותנין עליו ע"ז.
<h2>דף מח.</h2>
אילן שנטעו מתחלה לשם ע"ז הרי זה אסורה. גם זו אינה משמשי ע"ז, דאשרה דקרא ע"ז היא. ועוד דאמרינן בגמרא דרישא דברי הכל, ואי הוי משמשי ע"ז היכי מודי בה ר' שמעון דאסירא, והא והואיל ולע"ז הן עובדין נתיר להן את האילן. ואין לפרש בכל הני בית שבנאה תחלה לע"ז דאגב ע"ז עובדין את הבית, וכן האבן כדפירש רבינו שלמה. דגבי אשירה ליכא לפרש הכי, דאם נפרש דאגב ע"ז עובדין את האילן ונטעו מתחלה ליתן תחתיו ע"ז, א"כ היכי מודה ר' שמעון ברישא, והאמר [ר"ש] הואיל ולצורה הן עובדין נתיר להם את האילן, ולא קאמר שעובדין אשרה אגב ע"ז. מיהו יש ליישב פירוש רבנו שלמה והא דא"ר שמעון הואיל ולצורה [הן עובדין] נתיר להן את האילן מיירי כגון שידוע שלא נטעוהו מתחלה לכך אלא זמן גדול אחר נטיעתו התחילו לעבוד. מפי רבי.
גידעו ופיסלו והחליף לע"ז כו'. אומר רבי כי אינו מתכוין שיהא ע"ז אלא הענפים, דומיא דסיוד וכיור שאינו מתכוין לעשות כל הבית ע"ז, דאי מתכוין אפי' לעיקרו פשיטא שהכל אסור טפי מאבן כיון שעשה מעשה בידים, כגון חפר בורות שיחין ומערות, שנאסר בכך קרקע עולם לקמן בפ' ר' ישמעאל [נ"ד ע"ב]. ואין לפרש כי אין נאסר אלא חלל הבור שיח ומערה, דהיינו נמי מה שחידש בקרקע. א"כ מ"פ על הא דקאמר בפרק נגמר הדין [סנהדרין מ"ז ע"ב] קבריה דרב הוו שקלי מיניה עפרא לאישתא בת יומא ואמר שמואל יאות הן עבדין כו', מבריתא דהחוצב קבר לאביו לא יקבר בו עולמית, והלא לא נאסר שם כי אם האויר ולא גוף הקרקע. אלא ש"מ דאין לחלק. אבל יש לחלוק ולומר כי חשיב תיקון יותר בעשיית שיחין ומערות. דעשיית בורות תיקון גדול [יותר מגידעו ופיסלו, שאינו] אלא כמו ציפוי הר [שצפוי הר] אע"פ שעשה מעשה בציפוי הר לא מיתסר. וכי תימא משום דעשה מעשה בשעת עבודה גם בעשיית בורות לא משמע שעובדה אז בכך ולא דמי לניסך יין בין קרניה [נ"ד ע"א] דמיתסרא במעשה כל דהו. מפי רבי.
העמיד תחתיו ע"ז ונטלה הרי זו מותרת. לספרים דגרסי ובטלה ולא נטלה קשה דמשמע דוקא ביטול אבל נטילה לא מהניא, לפי שדעתו עדיין ליתן שם ע"ז, ולא דמי לבימוס ובית שהן מותרין כשסלקו ע"ז, [ומיירי] שלא נטעו מתחלה לכך, מדלא מפרש דמיירי שלכך נטעו מתחלה, וא"כ סבירא ליה למתני' דאילן שלא נטעו מתחלה לכך הוי משמשי ע"ז, וכ"ש דלע"ז עצמה דאסור. והיינו כר' יוסי ב"ר יהודה דאמר אילן שנטעו ולבסוף עבדו אסור. ובגמ' מוקי מתני' כרבנן. אלא ודאי ונטלה גרסינן, אבל לא נטלה אסור. ולא משום דהוי משמשי ע"ז, דודאי לא הוי, כיון שלא נטעו מתחלה לכך. אלא [איסורא] דרבנן איכא, שבשעה שע"ז תחתיו נראה דנטעו מתחלה לכך. מפי רבי.
מתיב ר' אליעזר כו' גידעו ופיסלו אין לא גדעו ופסלו לא. וא"ת לישני ליה גדעו ופסלו אע"פ שלא השתחוה השתחוה אע"פ שלא גדעו ופסלו, כדמשני לעיל [מ"ז ע"ב] גבי בנה בית. י"ל שיש לחלק בין אילן לבית, דאילן מושרש יותר בקרקע ובטלה תפיסתו מידי אדם כדפי' לעיל, ולכך אין להועיל פיסול וגידוע בלא השתחואה, שהרי אינו ע"ז אלא מה שיחליף, ואם כן השתחואה למה שיחליף, ואינו כמו בית שחשיב יותר תלוש. ולכך פשיטא ליה דבעי' גידוע ופיסול בהדי השתחואה. ואפי' למאן דאמר [נ"א ע"א] ע"ז של נכרי אסורה מיד, היינו בדבר תלוש דיליף ליה לקמן [נ"ב ע"א] מפסילי אלהיהם כיון שפסלו נעשה אלוהו, אבל באילן זה שאין דעתו לע"ז אלא מה שיחליף לא מהני גידוע ופיסול מידי. וקשיא לשמואל. ומיד היה יכול לתרץ לדעתו גדעו ופיסלו איצטריך ליה כדלקמן במסקנא. אלא ניחא ליה השתא שלא לחלק, ולהעמיד שמואל כר' יוסי ב"ר יהודה. ותדע דמתני' דקתני גדעו ופסלו מיירי בהשתחואה, למאי דפ' במשנה [מ"ז ע"ב] שאין מתכוין שיהי' ע"ז אלא מה שיחליף. וא"ת אמאי לא משני ליה אכתי דבהשתחואה נאסר מה שהחליף מכאן ואילך, אבל בגדעו ופסלו והחליף ואחר כך השתחוה נאסר בהשתחואתו החילוף שקדם. י"ל דמשמע ליה שאינו יכול למצוא שלש אשירות בענין אחר אלא בגידעו ופיסלו. ולכך לא משני גדעו ופסלו איצטריך ליה עד המסקנא. אבל הריב"ם פי' דס"ל דתלוש ולבסוף חיברו כמחובר דמי אפי' בבית. והשתא לא מצי לשנויי לעיל בנה אע"פ שלא השתחוה כו' ואילן ובית חד נינהו. ולכך לא תירץ גם [כאן] כמו כן. אבל אין נראה לר"ת, דהא יש לחלק בע"כ בין אילן לבית דאמר בפ"ק דחולין [ט"ז ע"א] שאם נפלו גשמים שיודח כותל בנין מכשיר את הזרעים ואם נפלו על האילן אינו בכי יותן. מיהו לאו ראייה הוא זו, כיון שלא מצינו שאם דעתו בשביל אילן ונפלו [על הזרעים שלא יכשרו. ועוד קשה על הריב"ם דהא בסנהדרין [מ"ז ע"ב] אמרי' אליבא דשמואל] בקבר בנין דהוי תלוש ולבסוף חיברו וכתלוש דמי, ומדמי ליה התם קבר לע"ז. ועוד הא לענין שבת תולש אילן חייב משום עוקר דבר מגידולו ולא תולש עץ נעוץ בקרקע. וכן לענין עץ שנתלה עליו לרבנן דר' יוסי בפ' נגמר הדין [שם מ"ו ע"ב]. אבל אין להקשות מדאמר שמואל [ב"מ נ"ז ע"ב] בונין בחול ואח"כ מקדישין. ואי תלוש ולבסוף חיברו בבית כמחובר דמי והא אין מחללין ע"ג קרקע, [דהתם לא הוי] כמחובר... דכיון שעומד ליתלש משם אי לא פדאוהו, הוי כתלוש. מפי רבי.
<h2>דף מח:</h2>
לא ישב בצילה. ולא דמי לצל היכל משום דלתוכו עשוי כדאמרי' בפ' כל שעה [פסחים כ"ו ע"א] אבל אשרה זו עשויה לצל. א"נ חומרא דע"ז שאני. מנין לתקרובת ע"ז. לעיל בפ' אין מעמידין [כ"ט ע"ב]. ובפ"ק דחולין [י"ג ע"ב] פירשתי.
ורבנן סברי זה וזה גורם מותר. וא"ת מה זה וזה גורם איכא הכא, והלא הנבייה עצמה בעין, והוה ליה כמערב כרשיני ע"ז וכרשיני היתר ביחד שזהו ודאי אסור. ולא דמי לשאר זה וזה גורם, שהנהנה מהם אינו נהנה מזבל ע"ז עצמו אלא מן הירקות שגדלו ע"י הזבל שהוא גורם של איסור וע"י עפר השדה שהוא גורם של היתר. וכן פרה שנתפטמה בכרשיני ע"ז הפיטום בא ע"י לחלוחית שהיה בה יותר מהיתר קודם שפיטמוה מכרשיני ע"ז, וע"י כרשיני ע"ז שפיטמוה בהם, והנהנה מן הפרה אינו נהנה מכרשיני ע"ז עצמן אלא מן הפרה שנתפטמה ע"י איסור והיתר. וכן כל זה וזה גורם שבכל מקום. אבל הכא נהנה הוא מזבל ע"ז בשעת זריעה י"ל שזבל נבייה אינו בעין, וכבר נתבטל בקרקע, וגם בלא זבל הנבייה מזבלין אותה הטל והמטר, כדאמרי' בפ"ק (דכתובות) [דתענית ג' ע"ב]. ודמי לפרה שנתפטמה בכרשיני היתר ושל ע"ז. מפי רבי.
דקאזיל לאיבוד. דלא שכיח שיבא לזיבול כשזורה לרוח ואינו נופל כל כך ביחד, ורבנן חיישי אפי' בכל האי גוונא. ומה שפירש הקו' דלאבדה מתכוין וכבר בטלה והוי ע"ז שנשתברה מאליה, אין נראה לרבי, דהא למאן דאסר [מ"א ע"ב] נשתברה מאליה מאי איכא למימר. ועוד אפי' למאן דשרי נמי הא אין ישראל מבטל ע"ז של נכרי. ועוד דע"ז של ישראל אין לה בטילה עולמית. ובהכי מיירי ר' יוסי, דמייתי ראיה מעגל ומפלצת דהוו ישראל. מפי רבי.
פוגם בצל. ולכך אינו חשוב בכך נהנה מע"ז שהקלקול גדול הוא [מהתיקון], כדאמרי' בחולין [ח' ע"א] סכין של ע"ז מותר לשחוט בה מקלקל הוא, ואע"פ שלענין שבת חשוב כמתקן לחייב למ"ד מקלקל בחבורה פטור [פסחים ע"ג ע"א]. ור' יוסי סבר שמשביח יותר ממה שפוגם. מפי רבי.
נוטעין יחור של ערלה. תימה מאי קמ"ל, פשיטא דאין ביחור כלל ערלה כי אם בפרי. י"ל דקמ"ל דלא גזרי' יחור קטן אטו פרי. מפי רבי.
ואין נוטעין אגוז של ערלה. תימה לה"ר אלחנן, דמשמע דרבנן (ד)שרו ליטע ומדקאמר נמי מודה ר' יוסי כו'. ומאי שרי, הא תנן בפ' בתרא דתמורה [ל"ג ע"ב] דערלה וכלאי הכרם בשריפה, ואמאי נטעו אותו ויהו [עמו] עפר ויהיה היוצא זה וזה גורם, ולא מצינו רבנן חולקין על משנה דתמורה. י"ל דאפי' רבנן מודו דאין נוטעין אגוז של ערלה. ובמה שאמר ר' יוסי אין נוטעין לא חידש כלום, דבהא אפי' רבנן מודו, וכל עצמו לא בא להשמיענו באגוז של ערלה אלא שאם נטעוהו כל הגדל ממנו אסור. והיינו דקא מסיים [מילתי'] יתירה מפני שהוא איסור פרי. וא"ת כיון שלא בא להשמיענו אלא איסור נטיעה בדיעבד אמאי נקט לשון אין נוטעין. י"ל משום דתנא גבי יחור נוטעין תנא נמי גבי אגוז אין נוטעין. מפי רבי.
<h2>דף מט.</h2>
שאם נטע והבריך והרכיב (ועקר) [מותר] כו'. פירש רש"י לשון אחרון שנטע אגוז של ערלה שהוא אסור הנאה וכשיגדל ונעשה נטיעה הבריכה והרכיבה באילן דהיתר מותר, לפי שפירות שטוען באין נמי על ידי אילן של היתר. ומה שהקשה רש"י אפי' בלא הבריך והרכיב נמי איכא זה וזה גורם אגוז דאיסור וקרקע דהתר, אין נראה לרבי קושיא, מדלא אמרינן זה וזה גורם אלא בשתיהן מענין אחד, כי הכא זבל וזבל [הנביה, אבל קרקע] ואגוז שני עניינים. תדע דבפרק אלו טרפות [חולין נ"ח ע"א] לא חשב ביצת טרפה דספנא מארעא זה וזה גורם אלא אותן ביצים שבאו ע"י זכר. והבריך משמע שפיר באילן ולא בקרקע, כדאמרי' בסוטה פ' משוח מלחמה [מ"ג ע"ב] המבריך אילן בירק. וא"ת רבנן איך שרו אילן שבא מאגוז של ערלה, מאי שנא מקשין של כלאי הכרם שאסורין בהנאה, כדאי' בפסחים פ' כל שעה [כ"ה ע"א]. י"ל דשאני התם שאסר הכתוב כל הגדל מהם, דכתיב פן תקדש המלאה והזרע אשר תזרע ותבואת הכרם, אבל בערלה אין כתיב איסור אלא בפרי ולא בגדל ממנו. וא"ת למה אוסר ר' יוסי גידולי אגוז של ערלה יותר מגדולי טבל ומעשר שני שהם חולין, ואפי' של תרומה נמי היו חולין אם לא שגזרו כבר עליהן בי"ח דבר משום תרומה טמאה דלא משהי לה ואתי בה לידי תקלה, (ובאילן) [ובאגוז] של ערלה לא מצינו שגזרו כך. י"ל שבאיסורי הנאה יש לאסור הגידולין, שגם זו היא הנאה, אבל באיסורי אכילה אין לי לאסור הגידולין, שהאוכלם אינו אוכל האיסור עצמו. וצ"ע בפ' הנודר מן הירק [נדרים ס' ע"א]. מפי רבי. ולא תקשה לרבנן למה לא גזרו על גידולי ערלה כמו על גידולי תרומה דילמא משהי להו. לא דמי, דלנטיעה אינו חושש כל כך שבשביל כך ישהא פירות ערלה. ומה שפירש רש"י בלשון ראשון הבריך יחור של ערלה באילן זקן, דהוי כילדה שסבכה בזקנה בטלה דזו"ז גורם מותר, אינו אלא [אפי'] למ"ד זו"ז גורם אסור, כיון שבטלה בזקנה... [שהוא] עיקר האילן [שאינו] ערלה מותר. וכן משמע לשון בטלה.
שדה תזרע. א"ת היאך יכול לזרוע תחלה בזבל של ע"ז וכי מותר לזרוע על הזבל של ע"ז. י"ל דמיירי שהזבל אינו בעין, והו"ל זו"ז גורם כדפרי' לעיל [מ"ח ע"ב] גבי נבייה. מפי רבי.
הא ר' יוסי. ההיא דשדה תזרע כי היכי דשרי בנטיעה של ערלה ואית ליה נמי שוחק וזורה לרוח. הא רבנן דאסרו. ומה שמתירין לעיל בנטע והבריך והרכיב, לאו משום דשרו זו"ז גורם אלא משום שגם הגדל מן (האילן) [האגוז] עצמו יהא מותר וכי אסרי בע"ז ה"ה למיסר לשאר איסורין. עד שיהא באיסור כדי לחמץ. ואפי' יש בהתר נמי כדי לחמץ אסור כיון שיש באיסור כדי לחמץ. דילמא טעמא דר' אליעזר (כאביי) כו'. לעולם אימא לך זוז"ג מותר. ומיהו מ"מ יכול להעמיד בריתא אחרת כר' יוסי ורבנן דידעי דאית להו דזוז"ג אסור, כדקאמר הא ר"א הא רבנן.
ואלא ר' אליעזר דעצים כו'. תימה לרבי, מנליה לר' אליעזר דאית ליה זה וזה גורם אסור מדקתני חדש יותץ, דילמא לית ליה דחדש יותץ, כי היכי דבעי תלמודא למימר בפ' כל שעה [פסחים כ"ז ע"א] דלר"א זו"ז גורם מותר ואית ליה יש שבח עצים בפת ולית ליה רישא דהתם גבי הסיקו בקליפי ערלה חדש יותץ. י"ל דלא ניחא ליה לדחוק כל כך ולהעמיד רישא דלא כר"א.
אפה בו את הפת הפת אסורה בהנאה. כיון שיש שבח עצים בפת, ואע"ג דאין נבלעין העצים כלל בפת. וא"ת לקמן בפרק בתרא [ס"ב ע"א] דשכר יין נסך מותר אי לאו משום קנסא. איכא (למ"ד) [למימר] דהוו הכא יותר ע"ז והוי כל מה שאתה מהייה ממנו. מיהו קשיא לי דבפרק כל שעה [פסחים כ"ו ע"ב] גבי ערלה ליכא למימר הכי. וי"ל שדומה נהנה מן הערלה והע"ז, וכן הבגד שאורג בו והנאה הנראית לעינים הוא. מפי רבי.
נתערבה באחרות כולן אסורות. ר"ת ל"ג ואחרות באחרות. וכולה הך שמעתא פירשתי ביבמות [פ"א ע"א] ושאר מקומות.
יוליך הנאה לים המלח. פי' יוליך הנאת הפת. אבל אין לפרש כפרש"י יוליך הנאת עצים שאפה הפת והפת עצמה מותרת. דא"כ אפי' בלא נתערבה נמי יש להתיר. ומשמע דר"א שרי [דוקא] בנתערבה. ועוד דקאמרינן בגמ' לא שנו אלא פת אבל חבית לא, הו"ל למימר לא שנו אלא עצים. ואע"ג דאיכא לדחויי דה"ק לא שנו אלא פת שנתערבה כו', מ"מ לישנא משמע טפי כדפי'. מפי רבי.
<h2>דף מט:</h2>
שקול ד' זוזי ושדי בנהרא. וא"ת ימכור כולו לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו. י"ל דמיירי שהיה רוצה למכור כל חבית וחבית בפני עצמה. מפי רבי. דכ"ע עובדין לשברים כו'. לעיל בריש פרקין [מ"א ע"א] פירשתי דלא תיקשי דשמואל אדשמואל.
והכא בע"ז של חליות והדיוט יכול להחזירה קמיפלגי. אומר רבי דבעיא דרב חמא בר גוריא דשבת פ' א"ר עקיבא [פ"ב ע"ב] דע"ז ישנה לאברים אי אינה לאברים אליבא דכ"ע דהכא. ומיהו לא מיבעי לה אלא לענין טומאה, דקאמר' התם דבעי למילף ע"ז מנדה דאינה לאברים, וקאמר דניפשוט דבעי דרב חמא בר גוריא תיפשוט דאינה לאברים. ואי לענין איסורא מיבעיא מאי פשיטותא היא מדאיתקיש לנדה, דהיינו דוקא טומאה ולא איסורא. היכא דהדיוט יכול להחזירה לא תיבעי לך דכמאן דמיחברא היא וטמאה. ואפי' לשמואל דשרי הכא היינו דוקא בחליות של שברי שברים, דאשברי שברים קאי הכא. אבל חליות של שברים דיכול הדיוט להחזירה טמא, וכ"ש דאסירא. ולפי זה תוכל לפרש כל שיטה דהתם כדפירשתי התם פרק א"ר עקיבא [שבת פ"ג ע"ב].
ר' ישמעאל כו' נראית עמו דאיכא למימר דמיניה נפול אסורות. ומיד היה יכול להקשות מבריתא דלקמן [נ' ע"א] דאבנים שנשרו מן המרקוליס דאסיק ליה לאקשויי לקמן אם ידוע שנשרו ממנו דברי הכל אסורות אלא לא חש לאקשויי עד דאסיק בהדיא בידוע שנשרו ממנו דברי הכל אסורות. אפי' תרתי נמי ליתסרי. וה"ה דאפי' חדא, אלא שתים שהזכיר במשנה להיתרא נקט.
<h2>דף נ.</h2>
כי פליגי במרוחקות. דלאו מיניה נפול. ובאין נראות עמו מיירי ר' ישמעאל. ולא כדס"ד (בשלמא) דבנראות עמו מיירי, (ד)התם אפי' אחת אסורה אפי' לדידיה כמו לרבנן. ובשאין נראות עמו הוא דפליג עליהו לאסור שלש, דמרקוליס קטן עבדינהו. ודוקא כי איכא גובה בין במרקוליס קטן. אבל בדאיכא רווחא, אפי' זו בצד זו מוכחא מילתא דכיון נראות עמו. (ולאו) [דלאו] ממנה נפול, דלא שכיחי דעבדי מרקוליס קטן בצד מרקוליס גדול, כי ליכא רווחא ביני וביני. ולהכי לא תלינן שתים במרקוליס קטן. אבל בדאיכא רווחא, אפי' זו בצד זו מוכחא מילתא דכיון דבצד מרקוליס גדול הם דמרקוליס קטן עבדינהו. אבל שלש אסורות אפי' איכא גובהה איכא למימר דמרקוליס עבדינהו [ואי ליכא גובהה אפילו שתים תלינן במרקוליס קטן, מדאיתנהו בתוך ד"א. אבל אחת מותרת, דלאו מיניה נפל]... ואתי שפיר דנקט שתים בתפיסה אבל לפ"ה דמפרש דהיכא דליכא גובהה דביני וביני אסור משום דמיניה נפול [א"כ] אפי' אחת אסורה. ולא הוה ליה למימר שתים אסורות. ועוד כיון דהמקרבות באמה או ב' או ג' אומר רש"י דמיניה נפול אע"ג דאיכא גובהה, כיון שגובהה קרוב למרקוליס עובדות אותן האבנים כשנופלות, הוה לן למימר שאם הגבוהה [קרוב] למרקוליס אפי' מרוחקות אסורו' כאילו לא היה גובהה. שכיון שעברו הגובהה מה מזיק להם הגובהה מכאן ואילך. ואין ההלכה מחלקת בזה. ועוד מתחלה מסתמא לא הוה ידע מידי, ואפ"ה אמרי' דלאו מיניה נפול, וקרינא ליה אין נראות עמו. ואע"ג דמנחא בתוך ד' אמות..., ולבסוף נשתנה הסברא ונאמר כיון דליכא גובהה [אמרינן] מיניה נפול. ועוד דכיון דבליכא גובהה אסורות שתים בתוך ארבע אמות [אפילו] לרבנן כמו לר' ישמעאל משום דהיינו נראות עמו דמיניה נפול, מה לו לר' ישמעאל לפרש שבזה העניין שאין גובהה הוי נראות עמו, כל תוך ד' אמות יותר מדרבנן, [כיון] דאף רבנן מודו דנראות עמו אסורות ואפי' אחת, מה היה לו לפרש נראות עמו יותר מהם. ולי פי' רבינו שבסברא זו דליכא גובהה פליגי ר' ישמעאל ורבנן, אי חשיב נראות עמו או לא. מ"מ היה ראוי להקשות אלו השתי קושיות אחרונות. ומיהו גם זה לא היה מיושב שהיו חולקין בסברא זו. ובין לפירושי ובין לפי' רבנו בתפיסה לו ומרוחקות דמתני בהדיא, אין רחוקות אלו יותר מאלו. אלא באיכא גובהה קורא אותן מרוחקות לפי שנראות מופלגות.
לא קשיא כאן בתפיסה אחת כאן בשתי תפיסות. פרש"י תפיסה אחת תוך ד' אמות וכשאין הפסק ביניהן דכל עד ד' אמות נראות עמו קרי להו. וה"פ דבריתא לפרש"י שתים בתפיסה לו אסורות דהיינו נראות עמו דאסורות אפי' לרבנן. ואין נראה לרבי, דכיון דנראות עמו אסירי אפי' לרבנן, מה לו לר' ישמעאל לפרש מה הוא נראות ואין נראות יותר מרבנן. וכל הקושיות שהקשה רבי ופירשם למעלה בלשונו קשה לזה הפי'. על כן נראה לרבי לפרש דה"פ, כאן בתפיסה אחת כאן בשתי תפיסות והיכי דמי דאיכא גובה ביני וביני. ומיירי הכל באין נראות עמו דהיינו מרוחקות לעיל ובתפיסה [אחת] דליכא גובהה ביני וביני עושין מרקוליס קטן משתים. והיכא דאיכא גובהה אין עושין מרקוליס אי ליכא ג' דאז מוכחא מילתא אבל אחת מותרת ואין לנו לומר שיהי' מרקוליס אפי' ליכא גובהה כיון דמיירי במרוחקות. מפי רבי. ודבר זה מבואר מלשון רבי ועל דבר זה שייך יותר.
ומי איכא מרקוליס כי האי גונא כו'. והשתא לפי סברתו זו מרקוליס קטן דאיירינן ביה הוי מאבנות קטנות. אבני בית קוליס. תימה לרבינו יעקב היאך מזכירין שמה, כיון שאינה כתובה בתורה והכתיב ושם אלקים אחרים לא תזכירו, ואמרי' בסנהדרין פ' ד' מיתות [ס"ג ע"ב] ע"ז שאינה כתובה [בתורה] אסור להזכיר שמה. ובשלמא קלנדא וסטרונא דלעיל פ"ק [ח' ע"ב] נזכרו להלכותיהן, אבל זו למה הזכירה בתלמוד בכמה מקומות. ואומר רבינו יעקב שהיו קורין אותה קילוס לשון שבח, וחכמים כינו הלשון קוליס לשון לעג וקלס. והיינו מר קוליס, כלומר חילוף הדברים מלשון שבח ללשון לעג וקלס. כמו במר דכנתא דבכורות [ל' ע"א] במר דשחיטה דגיד הנשה [חולין צ"ד ע"א] במר דפרזלא דהגוזל בתרא [ב"ק קי"ג ע"ב].
ה"ג בנן של קדושים מהלך עליהן. ול"ג מהלכים עליהן לשון רבים דאר' מנחם גופיה קאי ולא על [רבים כגון] אביו ואמו. כדאמרי' בפרק בתרא דמועד קטן [כ"ה ע"ב] כד נח נפשיה דר' מנחם ב"ר סימאי אישתנו כל צלמניא והוו למחצלייא, משום דלא איסתכל בצורתא דזוזא.
בעינן כעין פנים וליכא. כתב רש"ם בתוספותיו. כעין פנים בזבחים שבפנים וה"ה לשאר תקרובת דמזבח כגון קטור ונסוך. וכל העולים על גבי המזבח מקרו תקרובת ע"ז לענין שלא ליבטל, הם כל מיני מאכל, וכדתניא נמי במתני' יינות שמנים וסלתות והלכך הנך אבנים לא הוו תקרובת. ומיהו איתסורי הוא דמיתסרי, שכל אחת נעשית תקרובת לחברתה ובעי ביטול והא בטלו להו מדחיפו בהן דרכים. ושמעינן מהכא דהני נרות של שעוה שמביאין דורון לע"ז ומדליקין לפניה, משכיבן הגלח ומכרן או נתנן לישראל מותרות בהנאה ממה נפשך, אי תקרובת ע"ז הוו אפי' בטול אינן צריכין ומותרות דלא דמו לתקרובת מזבח ובתקרובת לא שייך ביטול. ואם נוי של ע"ז היא ולנוי מדליקין אותן, דשייך ביטול כע"ז עצמה, מכיון שכיבן הגלח אין לך ביטול גדול מזה. דשוב אינו רוצה להדליקם לפני ע"ז אלא לצורכו נוטלן. וחתיכה של שעוה נמי שנותנין לע"ז מותרת דאפי' נוי ליכא ותקרובת כעין פנים ליכא ואין הקדש לע"ז וא"צ ביטול. וככרות שמביאין דורון מותרות, שהרי אין מביאין לע"ז, כי אם לגלחים ולכומרים. ותקרובת ע"ז לא הוו שאין דרכן להאכיל לע"ז, כדורות ראשונים כן נראה לרבי. והנך מלבושי כומרים נוי שלהם הוא ולא של ע"ז ומותרין בלא ביטול. וכן כלי שקרוין קליצ"א אין משמשין לע"ז ובמכירתן לאו היינו ביטולו, דקיי"ל כרבנן דפליגי אדר', דתנן [נ"ג ע"א] מכרה או משכנה ר' אומר בטל וחכ"א אינו בטל. וה"ה למשמשי ע"ז שאין בטלין בכך. אבל אותו כלי מחתה שקורין אנצינציר"ש אסורים משום משמשי ע"ז וצריך ביטול מפני שמקטירין בו לע"ז וכן כל נוי של ע"ז כך פרש"ם בשם רש"י. ומשמע מפירושו שאם היו הם מקריבין ככרות לע"ז כעין פנים הוא... דדמיא למנחת מאפה תנור. ואע"ג דליכא זריקה המשתברת [ואין נראה לר' דלקמן מוכח דאפי' כעין פנים בעינן זריקה המשתברת אפי'] בע"ז שדרכה לעובדה במקל. אלא ה"פ כעין פנים. כעין זביחה וזריקה דבר המשתבר, כדאמרי' לקמן כגון שבצרן מתחלה לכך, דבעיא כעין פנים וזריקה משתברת. מיהו ק"ק דמשמע דקרי כעין פנים דבר שראוי ליקרב בפנים, ואפי' אין זריקה המשתברת, וכן גבי עבודה זרה שחט לה חגב דכ"ע בעי כעין פנים, משמע זה כפר"ש דמפרש כעין פנים דבר שמקריבין אותו בפנים. וי"ל דקאי על מה דאמר לשון כעין זביחה בעי והוצרך לאומרו לפרש היאך דומה זביחה לכעין פנים ומיהו להאי (בריהן) [ברייתא] דיינות שמנים וסלתות פרש"י כעין פנים. ומיהו זריקה המשתברת כמו שפי' משמע. מפי רבי.
<h2>דף נ:</h2>
אין מתליעין ומזהמין במועד. ואע"ג דאוקומי אילנא הוא מדשרי בשביעית, מ"מ אינו דבר האבד כ"כ להתירו במועד אי נמי איכא טירחא יתירא אסור, כמו שאסור להשקות במי קילון במועד קטן [ד' ע"א] ואע"ג דמי גשמים שרי. וכורכין אותן מפני הצינה, שלא ימותו ודוקא נטיעות קשה להם [הצינה] מאד לכך שרו רבנן.
ומשקין אותן עד ר"ה. פר"ש דתוספות שביעית דרבנן ולכך שרי. ואינו נראה דבפ"ק דמ"ק, משמע לר' עקיבא תוספות שביעית מקראי ולר' ישמעאל הלכה למשה מסיני. ולעולם מן התורה הוא. ויש לפרש בשביעית בזמן הזה ור' הוא לאביי דמועד קטן [ג' ע"ב] ולרבא נוקמה בשאר מלאכות דלאו חרישה וזריעה נינהו ואינו אלא מדרבנן. כדאי' בריש מועד קטן [ב' ע"ב]. ואע"ג דאיכא מ"ד דמשקה חייב משום זורע או משום חורש אינו אלא תולדה.
היינו דקאמר לית נגר ובר נגר דפרקינה. ותימה למה אישתיק, ולתרץ סיפא ליכא טירחא, זיהום איכא טירחא כדלעיל, מועד אפי' טירחא אסור. שעובדין אותה במקל. בשבירת מקל פשיטא דחייב בין שדרכה לכך ובין שאין דרכה בכך אבל בזריקת מקל פשיטא דחייב, כיון שדרכה בכך. שבר מקל בפניה חייב. וה"ה שבר אבנים לפני מרקוליס שדרכו בזריקה.
ספת לה צואה. פירש ר"ש האכילה צואה לשון מיספו לך מאליה ספי לי באליה [פסחים ג' ע"ב] ספת ליה לבראי [חולין ק"ז ע"ב]. מיהו לא מצינו לשון משנה ספיתה לשון אכילה וגם קשה ספה בה"י היה לו לומר. אלא יש לפרש ספת כמו לא יספות במלח ויאכל דפרק הפועלים [ב"מ ס"ט ע"א] כלומר הטביל לה צואה. והך דספת לה צואה והך דחגב מיירי שעובדין אותה בכך דאי אין עובדין אותה בכך מי גרע [מבהמה בע"מ] דפטור וכן נמי בעינן ע"ז שעובדין אותה במקל.
<h2>דף נא.</h2>
לא דכ"ע לא אמרינן כעין זביחה כו'. וא"ת הו"ל למימר דבעי' כעין זביחה וסבירא להו כדאמר רב יהודה אמר רב ופליגי באין עובדין אותה בכך ואפ"ה ר' יהודה מחייב מידי דהוה אשוחט בהמה למרקוליס כיון דצוארו דומה לבהמה. י"ל דהא לעניין זה לא חשיב צוארו דומה לבהמה ליחשב ממש כעין פנים, דמי עדיף מבהמה בעלת מום דפטרינן לקמן. מפי רבי.
כגון שבצרן לכך. ולא דמי להא דאמר לעיל בפ' אין מעמידין [כ"ט ע"ב] בשר הנכנס לע"ז מותר ולא חיישי' שעשאן מתחילה לכך כי אין דרך בחתיכת בשר כמו בבצירת פרכילי ענבים. מפי רבי.
כגון שבצרן מתחילה לכך. וכגון שעבודתה בכך דאי אין דרך עבודתה בכך אפי' בבצירה פטור כדמשמע לעיל גבי ע"ז שעובדין אותה במקל חייב בשבירת מקל אבל אי אין דרכה במקל פטור. והא דקתני וכל דבר שכיוצא בו קרב לגבי מזבח אסור היינו אין עובדין אותו בכך דהוי כעין פנים ואפי' אין דרכה בכך.
מנין לשוחט בהמה למרקוליס וכו'. בזבחים בפ' השוחט והמעלה [זבחים ק"ו ע"א] פירשתי שנאמר ולא יזבחו עוד את. פרש"י בזבחים וכל שכן לשלא כדרכה במכובדים דחייב מדבמבוזין חייב, כגון מרקוליס דעבודתה הויא [דרך בזיון]. כל שכן למכובדין. והקשה ר"ת מהיכא תיתי לי לאוקומיה האי קרא בשלא כדרכה למבוזין. אני מעמידו לכשלא כדרכה ומכובדין, דלא אתי מחבריה. דאמרינן בפרק ארבע מיתות [סנהדרין ס"ג ע"א] אמר אביי שלש השתחואות בע"ז למה, עד אחד לשלא [כדרכה] ואחת לכדרכה ואחת לשלא כדרכה. פירוש שלא כדרכה למכובדין ושלא כדרכה למבוזין. ופירש ר"ת דשלא כדרכה למכובדין מפיק מזובח לאלהים יחרם. ושלא כדרכה למבוזין נפקא מולא יזבחו. וקשה לפירושו ושלא כדרכה למבוזין מהיכי תיתי עונש מיתה, דלא כתיב ביה אלא לאו. וכן שלא כדרכה למכובדין אשכחן עונש, והיינו יחרם, אזהרה מנלן. אלא על כרחך ילפי האי מהאי, והוי מלא יזבחו אזהרה ומיחרם עונש לתרוייהו. קושיא לר"ת אינה דכיון דשמעת התם מקראי דדינם שוה לאיסור, תו לא צריך קרא לכל חד וחד באפי נפשיה. אבל לפירוש רש"י קשה מפרק ארבע מיתות [סנהדרין ס"א ע"א], דאמרינן התם א"ר אלעזר מנין לשוחט בהמה וכו' עד ולא יזבחו עד מהשתחואה נפקא. לפירושו מאי פריך ליה הלא מהשתחואה נפקא מיתה ואזהרה מולא יזבחו. אבל לפירוש רבינו תם ניחא, דמולא [יזבחו] גמרי מיתה, שפיר פריך מהשתחואה נפקא. וצ"ע.
<h2>דף נא:</h2>
שהרי עונשן אמור. פי' כאן גילה לנו עונשן. ואפילו מים ומלח אסור. ואפילו אין עבודתה בכך, דאם לא כן אפילו עביט של צואה נמי. וכגון דעבדי בהו כעין פנים. דאי לאו הכי לא מיתסר משום תקרובת. וכן הזכיר לעיל.
חוץ מן הקלקלין דבר של נוי אסור ושאינו של נוי מותר. פרש"י של נוי חוץ לקלקלין אינו לתקרובת ומיתסר משום לא תחמוד כסף. וקשה אמאי קאמר במסקנא גבי פעור ומרקוליס דאפי' חוץ כפנים דמי ואסורה, אמאי אסור כיון שאין מניחין חוץ לקלקלין דבר לתקרובת ומים ומלח אינו לנוי. אבל יש לפרש הכל מטעם דתקרובת וחוץ לקלקלין אין עושין תקרובת ע"ז אלא מדבר של נוי ונוי דהכא הוי לתקרובת ולא דמי לנוי דע"ז דלעיל. מפי רבי. גליון. ולא ידעתי דרש"י סיים הך דפעור ומרקוליס דאסור מטעם דכל עבודתם היא דרך בזיון ולא שייך בהו קלקלין דלכבוד הוא.0...
<h2>דף נב.</h2>
תנהו עניין לכלים. ולא דמי לתקרובת הר דשרי דנפקא לן מההיא דזבחי מתים דהוי כעין פעור דתלוש אבל הר לא אבל כלים גלי בהו קרא כדפ' לעיל בפ' כל הצלמים.
ור' עקיבא דלא מקיש. את מפסיק העניין, הך הקישא לא הוצרך אלא לאפוקי מדרשה דר' ישמעאל דדרשה דידיה לקמן מפסילי אלהיהם. מה מזבח טעון גניזה. כמו כלי שרת דאמרי' לקמן שגנזום אף אשרה טעון גניזה והיינו ביעור בלא הנאה כמו עגל ששחקוהו וזרוהו. ומעגל לא ילפי' לר' יוסי דאמר [מ"ד ע"א] לא שבערו אותה. דדילמא בשביל כבודן של ישראל עשה כן שלא יהא בעולם כלל ולרבנן בקש להשקותן ולבודקן כסוטות.
ותיבעי לך שאר טומאות. וא"ת מאי שנא מכלי זכוכית דאמרי' פ"ק דשבת [ט"ז ע"א] דליכא בהו טומאה ישנה לפי שטומאתן דרבנן. י"ל לפי שעיקר טומאה אפי' במת ושרץ אינה אלא דרבנן. אבל כלי מתכת עיקר טומאתן דאורייתא. מפי רבי.
כיון דאית ליה טהרה במקוה. פירש רבינו שלמה, דביטול דהכא היינו מקוה דידהו, וכשבטל איסור בביטול, טומאה נמי פסקה. ורבי מפרש דבכלים של תקרובת ובשבירה דכעין פנים איירי דלא בטלי. ולהכי נקט טעמא דטהרה במקוה.
<h2>דף נב:</h2>
טומאה דרבנן בטלה. ולא נקט כיון דאיסור בטל טומאה נמי בטלה, כמו בסמוך גבי ע"ז. והא דאמרינן בשלהי העור והרוטב [חולין קכ"ט ע"א] לעולם אימא לך בתקרובת ע"ז של טומאה דאורייתא, כששימש מעשה עץ שימש, דחיה בעלמא היא. והא דאמרינן באלו דברים [פסחים ע"ג ע"א] שוחט בחוץ לע"ז בשבת מה תיקן. ולא אמר תיקן להוציאו מטומאה דאורייתא. לא חש, דמשני ליה עדיף מיניה, כדפרישית פרק שני.
כל הכלים אשר הזניח המלך. תימה מה מייתי מהא, והא נאסרו אף להדיוט מדמייתי מינה לקמן אמילתיה דעולא ורב הונא היתה בהמת חבירו רבוצה לפני ע"ז. והיא מיירי להדיוט, מדמייתי עלה רב נחמן דקא' בפ"ב דחולין [מ' ע"ב] ההיא דשנים אוחזין בסכין דמיירי להדיוט. וכן דר' יהודה בן בתירא דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, כדפרישית התם. ואומר רבי דקרא דהמלך אחז מיירי לגבוה. ולקמן מייתי מדאסר לגבוה במעשה זוטא שלא נשתנו הכלים ה"ה להדיוט במעשה גדולה כל כך. והכא מייתי מכלים שנאסרו לגבוה אע"פ שאינן שלו. דהכי נמי בכלים של חוניו. מפי רבי.
שהקדשנו. שהקדשנו אחרים תחתיהם. וכן משמע לשון והקדשנום, שאחרים היו. ניתברינהו אבנים שלמות אמר רחמנא. ופגימה כחגירת צפורן פוסלת בהן. משום כספה וזהבה של ירושלים. שהמטבע של ירושלים היתה של כסף ושל זהב. דינרא טריינא והדריינא. פירש רבינו שלמה, מטבע של ירושלים על שם מלכי רומי היו. ותימה דאמרינן בהגוזל קמא [ב"ק צ"ז ע"ב] טיבעא דירושלים דוד ושלמה מצד אחד וירושלים עיר הקדש מצד אחר. ופירש רבי, הדריינא עגול, כדאמרינן הדר (הודרנא) [דכנתא] [חולין קי"ג ע"א]. טריינא גדול כתרייתא דאמרינן [ב"ק צ"ז ע"ב] המלוה חבירו על המטבע אפילו כי נפיא אפילו כתרייתא. ובין תי"ו לטי"ת לא קפיד. מפי רבי.
נכרי מבטל דישראל לא בטלה. ונהי שהע"ז עצמה לא בטלה... ומיהו דמי ע"ז של נכרי מותרין. ע"ז דישראל מי קא בטלה. והא אשירה דמשה מיהא אין לה ביטול, משום שהאמוריים עבדום לדעת ישראל והאשרה היתה של ישראל. והכי נמי בחצי ע"ז של ישראל שנכרי עבדה היה לומר דאין ביטול דדמיא לאשרה דמשה לגמרי, שהרי ישראל חפץ במה שהגוי עובדה תחלה ובא ישראל ונשתתף עמו. ואין ישראל חפץ בע"ז אחר שהישראל לא עבדה אלא לדעת הגוי שהיה עובדה הגוי תחילה. והוא הדין דהיכא דישראל חפץ בע"ז אחרת כמו בזאת שאין לה ביטול כאשרה דמשה שהגוים עובדים אשרות של ישראל כשעבדו ישראל את העגל. מפי רבי.
ישראל אינו מבטל ע"ז של נכרי פשיטא. תימה הא לעיל אפיקנא דע"ז דישראל לא בטלה מדכתיב ושם בסתר והא לא כתיב אלא דשל [ישראל טעונה גניזה ולא מהני ביטול ומהיכן פשיטא דישראל א"א לבטל ע"ז של נכרי]....
<h2>דף נג.</h2>
או משכנה. נראה לרבי, כגון שנשתקעה. ואע"ג דכי משכנה היה דעתו לחזור ביטלה. אבל לא נשתקעה אינה בטילה אפילו לר', כדאמרינן לקמן לוה עליה מדלא זבנה וביטלה, הא זבנה ביטלה, דאתיא כר'.
בצורף ישראל. נראה דכל ישראל הוו כצורפין גבי ע"ז. ולאו דוקא צורף. (מדמייתי) [מדמותיב] מהלוקח גרוטאות מן הגוים ולא משני דאיירי ההיא בשאינו צורף. אבל צורף גוי דוקא.
<h2>דף נג:</h2>
הכי קאמר אם עתידין לחזור הרי היא כמלחמת יהושע. פירש רבינו שלמה, שדימו הגוים לחזור, והיתה ע"ז שלהן אסורה. מה שפירש כן, לא בשביל שלא היה יודע שנאסרו משום שעבדום לדעת ישראל. אלא רצה ליישב הלשון הרי היא כמלחמת יהושע, שדומה היא למלחמת יהושע שדימו הגוים לחזור, אלא משום שעבדו לדעת ישראל, למה לי למיתלי האי אי בטילה במלחמת יהושע. מפי רבי.
מילתא אגב אורחא קמ"ל כדרב יהודה. ולהכי נקט כמלחמת יהושע, להודיענו שכל מלחמת יהושע אינה בטילה כדרב יהודה, דלהכי נקט עולמית לההיא דרב מי שביטלה עולמית.
ישראל שזקף לבינה. ודוקא שהשתחוה לאותה שזקף. אבל אי זקף גוי אחרת משל ישראל שהשתחוה לה אינה נאסרת [דדלמא] לא ניחא ליה לישראל אלא באותה שזקף בעצמו. ולא כפירוש רשב"ם.
שאיוו לאלהות הרבה. תימה תינח לרבי שמעון דדריש מהעלוך. אלא לאחרים דדרשי בפרק ארבע מיתות [סנהדרין ס"ג ע"א] אלמלא וי"ו דהעלוך נתחייבו שונאיהם של ישראל כלייה, מאי איכא למימר. והתם משמע דהילכתא [כאחרים] דדריש כותייהו. ורבי יוחנן נמי לא פליג אדרב יהודה. תריץ לאחרים נפקא להו מאלה, ורבי ישמעאל סבר (אע"ג) [אגב] דהעלוך נקט אלה. מפי רבי.
<h2>דף נד.</h2>
אמר רמי בר חמא כגון שאנסוהו גוים. נראה שאנסוהו שישתחוה לה מאיליו. אבל כפפוהו על כרחו אינה נאסרת, שאינו עושה כלום אלא הם עושים. ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו.
אונס רחמנא פטריה. משמע דסבירא ליה שאינו חייב למסור עצמו למיתה. דאי חייב אם כן הוה ליה למיסר אפילו באונס, כדמשני רבא בפרהסיא כיון דחייב למסור עצמו למיתה אסורה. ותימה דהיכי סליק אדעתיה דר' זירא למימר דאינו חייב למסור [עצמו למיתה]. והא בפרק בן סורר נפקא נערה המאורסה מרוצח וע"ז מואהבת את ד' אלהיך שיהרג ולא יעבור, ואפילו לא סבר לה כרבי אליעזר בכך, לא הוה ליה לאיתויי ולנערה, אלא וחי בהם. ותו מאי אמרי ליה רבנן תניא דמסייע לך דאסר בימסאות בשעת השמד, הא אמרינן בס"פ בן סורר ומורה דר' זירא נמי מודה דכיון דחייב למסור שלא לשנות אפילו ערקתא דמסנא שנאסר, ובנעבד לא פטר אלא דסבירא ליה אינו חייב למסור עצמו למיתה. על כן נראה לרבי דרבי זירא סבר דאע"ג דלכתחילה יש לו למסור עצמו, כיון שפטרו הכתוב אם השתחוה לה, אין לה לאסור. רבא סבר מכיון דחייב למסור אסור. והיינו דאמרי רבנן תניא דמסייע לך.
אונס רחמנא פטריה. נראה דאפילו אם היא יכולה להנצל שלא יבא עליה בעל כרחה, אלא או יהרוג אותה או (יניח אותה) [תניח אותו]. אפילו הכי היא פטורה. והכא נמי אמאי היא אסורה, והא אנסוהו. וא"ת התם משום דקרקע עולם היא פטורה, שאינה עושה כלום. ליתא, דודאי משום אונס היא פטורה. ואם היה ברצון אפילו אם היתה קרקע עולם היתה חייבת. מפי רבי.
הא בצינעא הא בפרהסיא. ותימה דאמרינן בפרק בן סורר ומורה [סנהדרין ע"ד ע"א] א"ר יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק נמנו וגמרו וכו' עד חוץ מע"ז וגילוי עריות וש"ד שיהרג ולא יעבור. משמע אפילו בצינעא. וכי רבא דלא כהילכתא סבר, דקיימא לן כר' יוחנן. וכן פ"ב דכתובות [י"ט ע"א] אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אלא ע"ז וג"ע וש"ד. והיינו כרבי יוחנן דפרק בן סורר ומורה. ואע"ג דאיכא למידחי דה"ק התם, דאפילו לרבי יוחנן דאסר בע"ז שרי בשאר מצות, מיהו משמע דהכי סבירא ליה. וכן בשאילתות דרב אחאי [פ' וארא שאילתא מ"ב] פסק הלכה כרבי יוחנן, דע"ז אפילו בצינעא חייב. וי"ל דרבא [בעי] לתרוצי ברייתא אפילו אליבא דמאן דשרי בצינעא הוא דאתא וליה לא סבירא ליה. דאי לא תימא הכי, הא אמר רבא פרק ד' מיתות [סנהדרין ס"א ע"א] העובד ע"ז מיראה ומאהבה רבא אמר פטור כיון דלא קיבלה עילויה באלהות. ואמאי יהרג. [אבל] אי משום הא לא איריא דבעינן מיהא שימסור עצמו למיתה לכתחילה, דאיכא חילול השם, כההיא דסנהדרין [ע"ד ע"א] דאסר אפילו בצינעא משום דקרא ואהבת [מיירי] אפילו לא קיבלה עילויה. וא"ת הא דאמר אביי התם מנא אמינא לה, דתניא לא תשתחוה להם יכול אפילו נעבד כהמן ת"ל לא תעבדם והא המן דמיראה הוה מה ראייה מייתי, והא אפילו רבא (דמחייב) [מודה] דמשום חילול השם או משום ואהבת הרי קאמר חייב למסור עצמו. וי"ל דלא תעבדם משמע ליה דאיירי היכא (דאינו חייב) [דחייב] מיתה, כמו וילך ויעבוד אלהים אחרים. וא"ת היכי מצי למימר רבא דלא תעבדם אפילו באונס, הא התם בסנהדרין מוכח דאליבא דרבא לא שייך לא תעבדם מיראה. וי"ל דאונס דהכא כגון דקבליה באלוה. ואע"פ שאין פיו ולבו שוין קרינא ביה קבלה באלוה ע"י דיבור. וא"ת מדפטרינן מולנערה כשקיבלה באלוה באונס אע"פ שחייב למסור [עצמו] למיתה, תיקשי לאביי דמחייב ביראה בדיעבד. ולרבא דלא פטר ביראה [טעמא] משום דלא קיבלה, הא קיבלה אפילו באונס מודה דחייב, נמי תיקשי היכי פטרינן מולנערה. י"ל דהתם בלא אונס מיתה, דומיא דמאהבה. והמן דמייתי התם לא היה אונס מיתה. ואי נמי היה אונס מיתה י"ל מעיקרא נמי סבירא ליה התם בסנהדרין כהמן ולא כהמן, בהכי דבהמן אונס מיתה ודאביי ורבא בלא אונס מיתה. אבל האי לא חשיב ליה כהמן כיון שהעבודה שעובד לה בין הכא בין התם בשוה בסכנה אחת. ועוד נוכל לפרש דרבא פליג אדרבי זירא, דפטר בדיעבד אע"פ שחייב למסור לכתחילה. ורבא סבר דהיכא דחייב למסור עצמו לכתחילה, בדיעבד נמי חייב. וא"כ מיראה לאביי חייב בדיעבד ולרבא בדקביל עליה באלוה ואפילו באונס. אבל אין נראה שמשום שחייב למסור עצמו למיתה לכתחילה יחייב רבא בדיעבד אלא מודי לר' זירא דמלנערה פטור בדיעבד ואפילו עשה מעשה ולכך שבק לקרא דולנערה דמשמע בדיעבד ונקט וחי בהם. וא"ת רבא דפטר בדיעבד בדלא קיבלה עילויה, תיקשי ליה מתניתין דהפוער עצמו זו היא עבודתו, ומפרש בגמרא אע"ג דמיכוין לביזוייה. וי"ל דהתם כשמקבלה לעובדה לשם אלהות וכדי לבזותה בעבודה זאת. ולפירוש הרב רבינו אליעזר בר' שמואל דפליגי אביי ורבא בעובד מיראה לדבר שלא נעשה ברצון מעולם, אבל ע"ז שנעבדה קודם ברצון, העובדה מיראה אפילו לרבא חייב, לא תיקשי ההיא דהפוער. והך דאנסוהו גוים לבהמה דידיה נמי כגון שמתחילה נעבדה ברצון. אך תימה, דהתם בסנהדרין [ס"א ע"ב] פריך מההיא דכהן המשיח בע"ז. והתם ודאי פלחי לע"ז ברצון קודם. מפי רבי.
אמר להו רב נחמן פוקו. רב נחמן לית ליה דעולא, כדמוכח פרק השוחט [חולין מ' ע"ב], דקאי רב נחמן ורב עמרם ור' יוחנן אמילתיה דעולא ואמרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. פירוש אפילו עשה בה מעשה. ול"ג התם יוחנן אלא יצחק. דאמרינן התם דהדר מחד מינייהו, והכא אמר כי אתא עולא א"ר יוחנן עשה בה מעשה ואסרה. ולדבריו דעולא הא כבר תירגמה [ולא] משום דס"ל כך.
היתה בהמת חבירו רבוצה לפני עבודה זרה. פירש רש"י בפרק השוחט, דלרבותא נקט רבוצה. אבל הרביצה פשיטא דאסרה שקנאה (במשיכה) [בהגבהה] והויא שלו. ואין נראה לרבי, דפריך לרב נחמן דאמר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו מההיא דהמדמע והמנסך דקתני שוגגין פטורין מזידין חייבין, הרי מוכח דאע"ג דהגביה לנסך לא הוי שלו. והא דאמרינן בגיטין מכי אגבהיה קנייה, היינו לענין דלא קם ליה בדרבה מיניה אלא להתחייב באונסין כמו גזלן והוי חייב לשלם. ונראה לרבי לפרש דלהכי נקט רבותא לאשמועינן אע"ג דלא עשה מעשה אלא בשחיטה חייב. מפי רבי. לפני ע"ז דלא צריך [לפרש], דמסתמא לע"ז שוחט ונאסרת. או שמא אורחא דמילתא נקט.
כיון ששחט בה סימן אחד. לאו דוקא סימן, אלא אפילו במשהו. כדאמר עולא בהשוחט [חולין מ' ע"א] מעשה כל דהו. ודנקט סימן, להזכיר פחות משני סימנין. מפי רבי.
אילימא מכהנים. אע"ג דאיכא למימר כהנים שמא עשו מעשה בשלהם לכך נאסרו ואפילו אנסום נמי. מ"מ הם עבדום מאיליהן, והוה ליה כאנסוהו גוים להשתחוות לבהמתו. אפילו הכי לא חש, דעדיפא מיניה משני ליה.
<h2>דף נד:</h2>
וקידש בדמיהן מקודשת. פירש רבנו שלמה אע"ג דאיהו אסיר לאיתהנויי מינייהו דאיהו מטי הנאה על ידי ערלה אבל איהי לא. ודוקא בקידושי אשה, אבל שאר (כלים) [הנאות] אסיר מדרבנן. ואתי שפיר הא דפ"ק דחולין [ד' ע"ב] חמץ של עוברי עבירה וכו' עד לא שביק היתירא ואכיל איסורא, כיון דמצי להחליף שלו בשל גוי. ואע"ג דשל גוי נמי אסור דמיתהני מחמץ דידיה, מ"מ כל כמה דמשכחי טפי היתירא עבדי. ותימה הוא, מה לי של גוי מה לי שלו, מאחר שאיסורן שוין. להכי י"ל דחמץ של גוי אסור מדרבנן. להכי מחלפי, כי שלהם אסור מדאורייתא. ולא ידע רבי מנא ליה דאסור ליהנות מהן, אם לא מהא דאמרינן בנדרים [מ"ז ע"ב] מכרן [וקידש] בדמיהן מקודשת. דילמא לכתחילה הוא דלא הא דיעבד עבד. אלמא לכתחילה אסור ליהנות מדמי ערלה אבל דיעבד עבד. והא דאמרינן בפרק השוכר את הפועלים [ס"ב ע"א] [השכירן] לעשות עמו ביין נסך שכרו אסור, וקאמר בגמרא הואיל ויין נסך אסור בהנאה שכרו נמי אסור, והרי ערלה וכלאי הכרם וכו' עד מקודשת. ולא משני הא דקתני אסור לפועל אבל לאחרים מותר, כמו לאשה שנתקדשה שאין (באין) לה מפירות ערלה. י"ל דלשון אסור משמע ליה לכל בין לו בין לאחרים. מפי רבי.
דהויא שביעית וע"ז שני כתובין הבאין כאחד. תימה היכי אתי חד מחבריה. הא חליפי חליפין דע"ז לעולם אסירי, ושביעית כל החליפין מותרין לבד מאחרון. מפי רבי.
<h2>דף נה.</h2>
לוקחין גת בעוטה. אומר רבי דבירושלמי [פ"ד ה"ח] מסיק, הני מילי דלא העלים ישראל ממנו אבל העלים אסור דחיישינן שמא משך ממנו הגוי או לקח בכוס ממנו. וכן פסק בהלכות גדולות.
אע"פ שנוטל בידו ונותן לתוך התפוח. אע"ג דקתני סיפא אינו עושה יין נסך עד שירד לבור איצטריך למיתני הא. דאיכא למימר הא דתנא סיפא לגלויי רישא דלא תימא דנתינת תפוח כירידת הבור חשיב. אלא עד שירד לבור דוקא קאמר. אי נמי דזו אף זו קתני.
מה שבבור אסור והשאר מותר. פירוש אפילו במגע גוי, ואע"פ שהתחיל לימשך. והיינו דפריך מינה לרב הונא, דכי תימא דמותר משום שאינו נאסר על ידי נצוק ובלא נגיעת גוי אם כן מאי פריך מינה לרב הונא. ועוד דדומיא דרישא (ד)קתני שהוא נוטל בידו, דמיירי בנגיעה סיפא נמי בנגיעה. ועוד אומר רבי שגם רוצה לומר שהשאר מותר, דאינו נאסר על ידי נצוק, מדקאמר רב הונא [נ"ו ע"ב] לא שנו אלא שהחזיר גרגותני, ופריך גרגותני גופה נמי במאי מיתסרא בנצוק. אלמא דמתניתין נמי מיירי בנצוק. ורשב"ם פירש מה שבבור אסור, דלא מיירי במגע גוי, אלא כשדורך הענבים בגת, והיין נמשך מכחו, וכחו של גוי בכונה הוא דגזור ביה רבנן כדאמרינן לקמן פרק בתרא [ע"ב ע"ב]. אבל מה שבגת אינו נאסר שאינו עדיין יין. מיהו אינו חולק על מה שפירש השאר מותר שאינו נאסר במגע גוי ולא בנצוק.
והשאר מותר. פירש רבינו שלמה אפילו בשתייה. והקשה ה"ר אלחנן דתנ' לקמן פרק בתרא [ע"ד ע"ב] גת של אבן שזפתה גוי מנגבה והיא טהורה. וקאמר רבא דוקא זפתה אבל דרך בה לא בעי ניגוב. משמע הדחה בעיא. ולמשנה ראשונה אפילו הדחה לא בעיא, ואיכא דאמרי דרבא אמר דוקא זפתה אבל דרך בה לא סגי בניגוב, כל שכן קשיא. ואין לומר דמיירי בהחזיר גרגותני. דלא איירי התם בהחזיר מידי. ועוד דרבא לית ליה דרב הונא לאסור בהחזיר, אלא הוה שרי ליה רבא מטעם חמרא חדתא בעינבי. ותירץ דרבא מסיק אליבא דמשנה אחרונה, והא דפריך התם מתניתין אברייתא ומשני מתניתין בדרך ברייתה בלא דרך. ולא משני כאן כמשנה אחרונה כאן כמשנה ראשונה. דבעי לאוקומי אפילו למשנה אחרונה. מפי רבי. וה"ר שמעיה פירש ואע"פ שנוטל בידו לא חשיב אז משתכר באיסורי הנאה, דאינו יין נסך עד שירד לבור ואסור בהנאה. והשאר מותר בהנאה ולא בשתייה. ולא נהירא לרבי דלוקחין ומותר משמע בשתייה. ותו מאי פריך לרב הונא מדקתני מותר, והא רב הונא נמי דאמר עושה יין נסך לאסור בשתייה ולא בהנאה כמתני'. וא"ת יין נסך משמע אפילו איסור הנאה, האמר רב לקמן [נ"ז ע"א] תינוק בן יומו עושה יין נסך, והיינו לשתייה.
דורכין עם הנכרי בגת. פירש רבינו שלמה בסוף דריכה, דהשתא נטמא ותו ליכא גרם טומאה. וכן נראה לרבי. ואין לפרש דאפילו בתחילת דריכה שניטמאו הכל בגת טמאה, דאם כן ישראל שעושה פירותיו בטומאה אמאי לא דורכין עמו כיון שנטמא הכל בגת טמאה. ואין לומר דדריכה ובצירה אחת היא, כמו אפייה ולישה, כמו שאפרש לקמן. דאכתי קשיא אמאי דורכין עם הנכרי בגת והלא לא נטמא בבצירה, ואפילו בגת של חרס דמטמא מאויר, שעדיין לא הוכשרו. וא"ת הבוצר לגת הוכשר היינו אפילו אין עליו הכשר משקה, מ"מ השתא בדריכה גורם טומאה דאורייתא. ובבצירה ליכא אלא טומאה דרבנן לכל טעמי דפ"ק דשבת [י"ז ע"א]. דאפילו אי תימא שגזרו על הגוים להיות כזבין, אפילו הכי בגת של עץ ושל אבן שניטמאו אינו אלא דרבנן אפילו טומאה דרבנן ליכא לאותן ענבים שבאמצע הגת עד שעת דריכה דמתערב הכל יחד. וא"כ אמאי דורכין. ועוד דלעיל פרק אין מעמידין [ל"ט ע"ב] משמע דבוצר לגת לא הוכשר אי ליכא משקה עליהם. והא דקרינן הבוצר לגת אוכל שלא בא במים פ"ב דחולין [ל"ו ע"ב], משום דלא ניחא ליה ולא הוי דומיא דכי יותן. ועוד דאמרינן בגמרא [נ"ו ע"א] אין בוצרין עם ישראל וכל שכן אין דורכין. אלמא דתחילת דריכה אסור לגרום טומאה טפי מבצירה. להכי נראה כדפירש רש"י. וכן [הוא] בירושלמי [פ"ד ה"ט], דורכין עם הנכרי בגת, הדא דאת אמרת והוא שהילכו עליהם שתי וערב אבל לא הילכו עליהם שתי וערב לא. וא"ת ומאי שנא דמחמיר בישראל בסוף דריכה טפי מבצירה, דקתני וכל שכן שאין דורכין. משמע אף בסוף דריכה דומיא דדורכין דגוי. י"ל דטעמא דאיכא מסייע ידי עוברי עבירה. אבל דגוי בסוף הדריכה שכבר נטמא אין לחוש למסייע ידי עוברי עבירה. מפי רבי.
<h2>דף נה:</h2>
אבל מוליכין עמו פת לפלטר. פירש רש"י שאפה הפת. ואין נראה לרבי, דא"כ הול"ל לתנור. ותו דאמרינן פרק הזהב [ב"מ נ"ו ע"א] גמר' ה' פרוטות הן, נחתום מחד גברא זבין פלטר מתרי תלת גברי זבין. ואין רגילות שיקנה הלחם קודם אפייה. ובירושלמי קאמר פלטר משתמש בכמה נחתומין. ואמרינן [מנחות ק"ג ע"א] ולא תאמין בחייך זה הסומך על הפלטר. ואין דרך אופי פת למכור. ועוד תניא בתוספתא [פ"ח ה"א], אין מסייעין נחתום העושה פירות בטומאה ואין מוליכין עמו לתנור ובסוריא מסייעין ומוליכין עמו לתנור. לכך נראה דפלטר הוא נחתום קטן הקונה מנחתום גדול ביחד כדי למכור על יד על יד. וטעמא לפי שכבר עברה מלאכת העבירה, וזאת מלאכה אחרת היא. והא דאמרינן לעיל פ"ב [ל"ה ע"ב] [גבי] ר' שהתיר את הפת, כסבורין לומר פלטר גוי והוא לא אמר [אלא] פלטר ישראל. דלא חיישינן פלטר ישראל קנה מגוי שאפאם. דמסתמא מנחתום גדול ישראל זבין.
עושה יין נסך. פירש רבינו שלמה שהגת עשויה כמדרון. משעה שהתחיל לימשך מצד העליון לצד התחתון קרוי יין. ואפילו בגת עצמה אם פינה החרצנים אילך ואילך ונשאר היין בגומא הוי התחיל לימשך. ומשני בגת פקוקה ומלאה. שלא נתפנו הענבים כלל מחמת שהיא מלאה. וכן פירש רשב"ם. ואין נראה לרבי לומר שמשכה בגת או בגיגית אע"ג דפינה ענבים אילך ואילך. אלא כפירוש ר"ת, יין משהתחיל לימשך, פירוש שהתחיל לקלח מגת קודם שירד לבור. תנן לוקחין גת בעוטה אע"ג שהוא נוטל בידו וכו', משמע אפילו התחיל לימשך. בגת פקוקה ומלאה שאינו מקלח כלל. בפירוש ר"ח ל"ג ומלאה. ואי גריס ליה בעי למימר שעומדת על מילואה, שלא נמשך לתוך הבור כלל. ולפי זה אם פינה הענבים אילך ואילך ונשאר באמצע היין, אינה המשכה, כיון שלא הניח שם גרגותני לסנן היין. ואם מושך היין דרך ברזא בגיגית שלנו, אין לך המשכה גדולה מזו. וכן אם לקח כוס מלא יין, ומתכוין לשלותו מחרצנים ומזגים, יש לחוש קצת להמשכה. ואם אינו מקפיד להם, אין בו המשכה ושרי. מפי רבי. וא"ת למה לא נחוש על הגיגיות כשהן מלאות (יין) [ענבים] שמא הגוים המשיכו יין מהן ומילאום ענבים. אבל בגיגיות קטנים שמביאין מן הכרם ובוצרים אין לחוש, שאין רגילין להמשיך יין מהן. לכך צריך לישראל לעמוד שם, שלא יעלים עיניו מן הגיגית גדולה. וכן משמע מירושלמי דמתניתין [פ"ד ה"ח] דלוקחין גת בעוטה וכו', תני ר' חנין והוא שלא העלים ישראל עיניו ממנו. ועוד כתוב שם (בהילכו') [בהלכה] ט' דורכין עם הנכרי ומסייעין אותו [וכו'] אם נתעלם עיניו נעשה יין נסך. ויכול לסבור כמשנה ראשונה, ויש לחוש שמא יחזיר גרגותני. או כמשנה אחרונה, ויש לחוש שמא המשיך. ויכולים לחלק ולהקל. כי הירושלמי לא החמיר אלא בגת הדרוכה יפה וימשך היין, אבל גיגיות שלנו אינן דרוכות יפה ולא חיישינן להמשכה. וה"ר אלחנן פירש (דהילכו') [דהלכה] ט' מיירי בהתחיל לימשך, דאסור בשתייה כמשנה אחרונה. ודורכין ומסייעין עם הנכרי לא מיתסר בהנאה, דמיירי בדצייר ידיה, וברגל לא מנסך. ואסור מיהא בשתייה, כי ההיא [נ"ו ע"ב] דינוקא דתנא ע"ז וכו'. ולכך קאמר דלא יתעלם עיניו, דשמא (יסכסך) [ישכשך] בידו ויאסר אף בהנאה. מיהו הא דר' חנין אין לפרש כן, דאמתניתין קאי. ועוד נראה לי לחלק הא דר' חנין לגיגית שלנו. דבמתניתין, כיון שיורד היין מגת לבור, יש לחוש פן יחזיר גרגות'. ולכך צריך שלא יעלים עיניו. אי נמי מילתא דר' חנין קיימא נמי אמשנה אחרונה ולא אמתניתין. וכי האי גונא אשכחן פרק לולב הגזול, תני ר' יצחק וכו'. ובתוספתא [פ"ח ה"א] תניא אין בוצרין עם ישראל עושה פירות בטומאה, אבל בוצרין עם הגוי, ומוליכין עמו חביות חדשות אבל לא ישנות וכו' עד נתעלם מעיניהם נעשה יין נסך. משמע דאמשנה אחרונה קאי, לאחר שנעשה יין נסך, וכדפרישית. ומאד יש לתת לב לצידי המשכה. ויש שהיו מניחין הגוים לדרוך עמהם בגיגית קודם המשכה. ושמע רבינו תם מנוחתו כבוד, ורצה לנדותם אם לא ישובו מעשות כדבר הזה. כי יש לאסור לפי משנה אחרונה קודם המשכה אטו אחר המשכה. אע"ג דלקמן [נ"ו ע"ב] לא גזר צייר לידיה אטו לא צייר.
אין בוצרין עם הנכרי. וה"ה עם ישראל, דאיכא [תרתי, חדא] דמסייע ידי עוברי עבירה ועוד שגורם טומאה. ולכך לא איצטריך למיתני גבי ישראל. וא"ת אמאי איצטריך למיתני אין דורכין עם ישראל, אפילו בסוף דריכה. השתא אין בוצרין [עם גוי] דליכא אלא גרם טומאה דרבנן, כל שכן דריכה דטומאה דאורייתא. י"ל דאשמועינן דאסור לסייע ידי עוברי עבירה ואע"פ שכבר התחיל בעבירה. אי נמי איידי דנקט אין דורכין עם הנכרי משום דרב הונא נקט נמי אין דורכין עם ישראל. גליון: האי "אי נמי" איני מבין. דלא קתני במשנה ראשונה אין דורכין עם הנכרי משום דרב הונא. ואין שייך לומר דאגב משנה שניה נקט. ומיהו י"ל דאגב אבל דורכין עם הנכרי נקט אין דורכין עם ישראל וכו'.
<h2>דף נו.</h2>
מה שפירש רש"י כי לכך אין בוצרין עמו, דשל ישראל הוו טבולין לתרומה וטבולין לתרומה כתרומה דמו. תימה, דאית תנא בסוטה פרק כשם [סוטה ל' ע"ב], דסבר חולין הטבולין לחלה לאו כחלה דמו, ואפילו הכי קאמר דאסור לגרום טומאה. וי"ל דפירוש לאו כחלה דמו, היינו לענין טומאת שלישי דלית בהו. ומ"מ לענין גרם טומאה הוו כחלה. ומצא ר"ת בפירושי רש"י ראשונים, אבל לא בוצרין עם ישראל העושה פירותיו בטומאה. דאע"ג דסבירא לן דמותר לגרום טומאה לחולין כדקתני סיפא, הני מילי דגוי או ישראל חבר שלא יאכלם אלא בימי טומאתו. אבל בישראל רשע שעובר עבירה הוא דריכתו עומדת לכך לשתותן בטומאה.
וכל שכן שאין דורכין. ואפילו בסוף הדריכה דאיכא גרם טומאה דאורייתא. והא דנקט הכא כל שכן, דאשמועינן דטעמא משום סיוע, כמו [מסייע] עם ישראל העושה פירות[יו] בטומאה. דאי לא תנא הוה אמינא דאין בוצרין טעמא משום גרם טומאה. ופירש רבינו שלמה דהני מילי דמותר לגרום טומאה בשל גוי. אבל של ישראל טבולין לתרומה, ואסור לגרום טומאה לתרומה דכתיב את משמרת תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר. ותימה לרבי דאמרינן בפ"ק דנדה [ו' ע"ב] תנן התם נולד לו ספק טומאה עד שלא גילגלה תעשה בטמאה וכו' עד קסבר חולין הטבולין לחלה כחלה דמו. אלמא קודם גילגול, שלא חל חיוב חלה, תעשה בטומאה. הכא נמי אין ראויים לתרומה עד שיעשו הענבים יין, ולמה לא יעשה בטומאה. וי"ל דשאני התם, דכ"ז שהוא קמח אין כאן חיוב חלה כלל, אבל תרומה משעת ענבים היא ראויה. מידי דהוה אמעשר שהקדימו בשבלין. לכך אסור לסייע לטומאה. אך יש לגמגם שנחשוב טבול לתרומה קודם מירוח. ועוד קשיא לי דתניא בתוספתא דחלה [פ"ד הי"א] וכן פירות שנולד להן ספק טומאה עד שלא נגמרו מלאכתן יעשו בטומאה, משנגמרה מלאכתן יעשה בטהרה ותרומה תלויה (בפירות) וכו'. אלמא אפילו בפירות (דתרומה) אמרינן הכי. וכן פירש רבינו שלמה בפירוש כתב ידו, דבשל ישראל אסור, כיון שהוא רשע ומפריש פירותיו בטומאה ולא יחוש להפריש תרומה ממקום אחר. אבל ההיא דנדה באשה חבירה עסקינן שאוכלת פירותיה בטהרה. ואין נראה לרבי. מדקתני התם וחלתו תלויה, משמע שלכתחילה אין מפרישין מן הטהור על הטמא. ואמרינן נמי בסוטה פרק כשם [ל' ע"א], שתי עיסות אחת טמאה ואחת טהורה וכו' עד וחכמים אוסרים, אלמא אין מפרישין מן הטהור על הטמא. אך י"ל דשאני התם אפילו יפרישנה לחלה בטומאה אין לחוש, שהרי כבר נולד לה ספק טומאה ואי אפשר להיות עוד טהורה לגמרי. אבל כאן יש לו לאחר [לחוש] לכתחילה כי זה אינו חושש כלל בטומאה. אך קשיא לרבי מדאמרינן פרק הניזקין אמר רבא רישא בטומאת חולין, פירוש שמותר לסייע קודם שתטיל למים, לפי שאין שם אלא טומאת חולין. ואע"ג שבא לבסוף להפריש חלה בטומאה. מאי שנא מהך דהכא. בשלמא לפירוש רבינו שלמה קמא, לפי שמתחילה קודם הטלה למים אינם טבולים לחלה. אלא לפירוש רבינו שלמה בתרא תיקשי. וי"ל כפירוש ר"ת, בההיא דהניזקין ליכא אלא שחשודה לעשות פירותיה בטומאה, והכא בודאי עושה פירות בטומאה, ולכך אסור לסייע [אפילו] מתחילה. ומתוך פירושו משמע שסובר כפירוש אחרון ברש"י. וא"ת הא דפריך התם לרבא דבטומאת עם הארץ דטומאת חולין שרי לבור ולטחון מהך ברייתא דטוחנין ומפקידין אצל אוכלי שביעית ולא לאוכלי פירות בטומאה, אבל לאוכלי לא משמע אלא בחשוד. אך תימה לפירוש ר"ת, דהכא מיירי בידוע דהתם שרינן לבור ולטחון דוקא בחשודים, אבל בודאי אוכל פירותיו בטומאה לא שרינן. והכא קתני נחתום העושה פירותיו בטומאה לא לשין ולא עורכין עמו. הא ברירה וטחינה שריא. י"ל דהכא בפירות שלא הוכשרו איירי. אי נמי דהאי לא לשין ולא עורכין, ה"ה דאין בוררין וטוחנין. כדמשמע בירושלמי דגיטין [פ"ה ה"י], דפריך מהך דגיטין דשרי לבור ולטחון מהך דע"ז אין לשין ותני עלה לא בוררין ולא טוחנין וכו' עד כאן בלותת כאן בשאינו לותת. פירוש דהכא מיירי כשהוכשרו והך דגיטין כשלא הוכשרו. ומיהו הך סוגיא דלא כרבא דמוקי לה לרישא בטומאת חולין. אלמא כשהוכשרו מיירי. וא"ת ואמאי לא תירץ בירושלמי דהך דגיטין איירי בחשוד, כפירוש ר"ת. י"ל דבעי לאוקומי הך דגיטין בשלא הוכשרו, כדאמרינן התם מכלל דרישא לאו בטומאה וטהרה עסקינן. דדוחק לו להעמידה כרבא דהתם, דמוקי לה רישא בטומאת חולין וסיפא בטומאת חלה. ותו דבעי לאוקומה אפילו למאן דאמר חולין הטבולין לחלה לאו כחלה דמו, אפילו הכי אסור לבור ולטחון כיון דהוכשרו. מפי רבי.
רבי עקיבא אומר משיקפה. תימה אמאי לא פריך הכא, עד שיקפה מיבעי ליה, דהא ר"ע מקיל הוא. כדפריך פרק השוכר את הפועלים [ב"מ פ"ח ע"ב] אהא גבי קישואין ודילועין, לא (משיפסקו) [משיפקסו] בבית, אי הכי עד (שיפסקו) [שיפקסו] מיבעי ליה. י"ל דהתם איכא למיטעי (דמשיפסקו) [דמשיפקסו] בשדה קאמר. אבל הכא ליכא למיטעי בין ירד לבור לקיפוי.
ואע"פ שקפה קולט מן הגת העליונה. ודוקא עליונה, אבל תחתונה אסיר אפילו שתיית ארעי, שהרי הוקבע למעשר. וכן משמע בפ"ק דשבת [י"ז ע"ב] דשותין על הגת בין בחמין בין בצונן וחכמים אומרים בחמין מותר בצונן אסור משום שמחזיר המותר. אבל בבור ודאי אסור. ותימה ואמאי, והלא לא ראה את פני הבית, כי הגיגיות שלהם היו בשדה, כדתנן [ב"ב ע"א ע"א] מכר את השדה [לא] מכר את הגת. י"ל דמיירי שהכניסן לבית, אבל על הגת ודאי יכול לשתות ארעי אפילו מן התחתונה, כיון דלא ראה פני הבית. אי נמי הגת בבית, ולכך אסור בתחתונה. והא דתנן [פאה פ"א מ"ו] מאכילין לחיה ולבהמה ולעופות עד שימרח, לאו משום דבמירוח לחוד סגי כדמשמע פרק השוכר את הפועלים [ב"מ פ"ח ע"ב] דאפילו קישואין ודילועין בעינן ראיית פני הבית. ואם ימרחנו אחר כך לא מהני מידי. אי נמי יכול להיות דמשנתמרח מיהא יהא אסור לבהמה. אבל אכילת ארעי של אדם מותרת. והשתא הוי עד שיתמרח דוקא כשאר הני דמית(ה)נו התם במשנה. וא"ת אמאי נקט מגת העליונה, אפילו מן התחתונה נמי, כיון דלא ראה פני הבית. וי"ל דאין הכי נמי, אבל דעליונה דומיא דתחתונה לא מצי למינקט. דבעליונה אפילו מילא כריסו בצונן שרי, והכל (מוש) ארעי. אבל מילא כריסו מן התחתונה אסור, דלא שרי אלא בלא מזיגה שאינו יכול לשתות כי אם מעט. וא"ת נהי שהגת בבית, והכניס ענבים בבית, ועדיין לא חל עליהן קביעות מעשר [ופטור מן המעשר]. מידי דהוי אתבואה שהכניסה במוץ שלה ופטור מן המעשר. [וי"ל כיון שדרכן להכניסו בענבים ושם נעשה גרנו ונקבע גורנו בבית] והכי נמי בהשוכר את הפועלים קאמר, קישואין ודילועין מהני בהו שנוטל (פקק) [פקס] שלהם אחר שבאו [לבית] לחייבם במעשר. ותימה מאי שנא מתבואה שהכניסה במוץ שלה. ואומר רבי דתבואה אין רגילות להביא לבית במוץ אבל אלו דרכן להביאן לבית כך, כדתנ' במסכת מעשרות [פ"ג מ"ח], תאינה עומדת בחצר אם צירף שתים חייב. ולא בעינן ראיית פני הבית, לפי שלעולם גדל (בהו) בחצר, ורגיל ליעשות גורן שלה בחצר. מפי רבי.
לימא תלתא תנאי היא. וא"ת לישני ליה הא דקתני במתניתין עד שירד לבור עד שירד ויקפה, כדמתרץ במילתיה דר"ע. וי"ל דהוה ליה למיפלג בין קפה [בין] לא קפה כמו בין ירד ללא ירד. וא"ת הא דפריך לעיל לרב הונא דאמר משהתחיל לימשך תני עד שירד לבור, (ליתני) [לישני] דעד (שימשך) [שיתחיל] לירד קאמר. וי"ל דלישנא דעד משמע להקל ולא להחמיר. וא"ת לפי מה שפירשתי דלא מצי לפרושי מתניתין משירד לבור ויקפה משום דהוה ליה לפרושי דמותר קודם קיפוי. והלא בברייתא גבי מעשר לא משכח היתירא אלא בתחתונה קודם קיפוי אבל לאחר קיפוי לא לפי שלהוטין לשתות מן הקפוי, אבל במתניתין אם מותר קודם קיפוי. י"ל שאין לנו לגזור בנגיעת גוי קודם קיפוי אטו לאחר קיפוי, דלא שייך בנגיעה להיטות כמו בשתייה.
<h2>דף נו:</h2>
רבא מוקי לה בתלתא תנאי. וא"ת אמאי לא נקט תנא רביעי לפי משנה אחרונה. י"ל דמשנה ראשונה ומשנה אחרונה תנא אחד הוא, דלמשנה אחרונה נמי התחיל לימשך אינו קובעו למעשר. מפי רבי.
אם החזיר גרגותני לגת אסור. פירוש משום דטיפות דיין גרגותני מתערבות בכל הגת. וא"ת ליבטל בס', דקיימא לן כרבא דאמר [ס"ו ע"א] חמרא חדתא בעינבי בס'. וא"ת שיש יין עם הענבים והו"ל מין במינו [אכתי תיקשי] והא קיימא לן בפרק גיד הנשה [חולין ק' ע"ב] דאמרינן סלק את מינו כמי שאינו והשאר רבה עליו ומבטלו, והכא נמי ליבטל בענבים וחרצנים וזגים. י"ל דמיירי כגון שיש יין הרבה ביחד והו"ל מין במינו במשהו. אבל אין לומר כי גם בשולי גרגותני יש חרצנים והוו מין במינו לגבי אותן של גת, דמ"מ הול"ל שיבטל יין הגרגותני בחרצנים דגת, וחרצנים דגרגותני ביין של גת. אי נמי י"ל דס"ל כאביי דאמר במשהו ולית ליה סלק את מינו וכו'. ולפי זה אמאי לא יפסוק דאם החזיר בשוגג גרגותני (שהיה) [שיהיה] בטל, דקיימא לן כרבא לגבי אביי, ורב הונא דסבר כאביי לית הילכתא כותיה. וצריך עיון. ולר"ת מנוחתו כבוד, דפירש יין שלא נתנסך לע"ז לא הוי אלא בס' א"כ יבטל יין הגרגותני בגת. וי"ל דרב הונא ס"ל כרב רביה דס"ל כר' יהודה בפרק גיד הנשה [שם] דמין במינו במשהו בכל איסורין שבתורה. אבל בהא סלק את מינו לא סבר כותיה. ואע"ג דבפרק מפנין [קכ"ח ע"א] פריך והא רב הונא תלמידיה דרב הוה ורב ס"ל במוקצה כר' יהודה, א"כ הכא נמי היה לו לסבור [כותיה]. לא דמי, דהתם מוקצה חד [איסורא] הוא בין באכילה בין בטילטול, וכיון דסבר בחד [כותיה] יש לו לסבור באידך נמי כמותו. אבל הכא מין במינו במשהו וסלק את מינו שני דברים הם. מפי רבי.
גרגותני גופה במאי מיתסרא בנצוק. וא"ת גם [מה] שבגת למה לא יאסר מטעם נצוק. ואומרים רשב"ם והריב"ן ור"ת בשם רש"י כי יש ללמוד מכאן דניצוק בר נצוק אינו חיבור, שמגת לגרגותני ניצוק, ומגרגותני לבור נצוק שני. א"כ אם הריק גוי מקנקן לכוס נאסר היין שבכוס, כדלקמן [ע"ב ע"ב] מאי דנפק לבראי גזרי ביה רבנן. ובקנקן נאסר משום נצוק. ואם משך מחבית (זו) לקנקן, יין שבחבית אינו נאסר. וה"ר יצחק בר' מאיר היה דוחה, דהאי דלא נאסר מה שבגת משום דחשיב כמים בעלמא. שאינו נאסר במגע גוי ולא משום נצוק בר נצוק. והא דאסר [יין] שבגרגותני מטעם נצוק ואע"ג דחשיב כמים, שמה שבשולי הגרגותני מתחתיו הוי בכלל מה שבבור ולכך נאסר מטעם נצוק. ואין להקשות מנא ליה לתלמודא דגרגותני גופה נאסרה משום נצוק, דילמא משום דנגע גוי בשולי גרגותני ולא משום נצוק, דא"כ הו"ל לרב הונא לפרושי במילתיה דנגע גוי. והא דמפרש כשפחסן בידו ורב הונא לא פירשה במילתיה, משום דבאיזה ענין הוי היין אם לא בשפחסן. ותימה מכדי שגרגותני נקוב נקבים נקבים ויורד היין לבור מגת בלא הפסק וליכא אלא נצוק אחד, ולמה אינו נאסר, אם לא מטעם דה"ר יצחק דחשיב כמים. ומיהו י"ל שאינו ביושר כי אם בצדדים ואיכא הפסק קצת. ותו תימה, כי גרגותני אין לו לא כדין מה שבגת ולא כדין מה שבבור. דמה שבבור נאסר במגע גוי וזה לא נאסר. אבל לפירוש רשב"ם דמה שנאסר בבור לפי שיורד מכחו של גוי ואסור, כדאמ' לקמן [ע"ב ע"ב] דנפיק לבראי גזרי ביה רבנן, ומטעם נצוק נמי יש לאסור מה שבפנים למ"ד נצוק חיבור. דהא דאמרינן לקמן דגואי דמנא לא גזרו ביה רבנן היינו למ"ד נצוק אינו חיבור אבל למ"ד חיבור גזרו אפילו (בשאר דגואי דמי). [מה שבגואי דמנא]. ומ"מ מה שבגת אינו נאסר כלל מחמת כחו דגוי אלא אותו שיורד לבור שכבר חשוב יין. וגם הקלוח אינו נאסר מחמת כחו דגוי אפילו מתחת הגרגותני עד הבור. דאם לא כן היכי מוכח דמיתסרא בנצוק גרגותני, דילמא בכוחו של גוי נאסר כיון שהקילוח נחשב יין ליאסר מחמת כוחו של גוי. אלא ש"מ שאינו נעשה יין עד שירד לבור. וא"כ מאי שנא גרגותני מגת ליאסר בנצוק. אלא ש"מ דנצוק בר נצוק אינו חיבור. ולפירוש רשב"ם אין להקשות אמאי מוקי מתניתין בתלת תנאי, לישני עד שירד לבור ויקפה, דהא כשיקפה כבר פסק כוח גוי מקודם. לכך פירש רשב"ם, כי לפירוש רש"י שפירש והשאר מותר מטעם שאין נאסר במגע גוי, ואפילו הכי לרב הונא אסור אם החזיר גרגותני מפני יין הגרגותני המתערב בו, נצטרך לומר שנגע בו גוי, וימכר לגוים כולו חוץ מדמי יין [נסך] שבו. ודוחק הוא לפירוש [רש"י] אבל לפירוש רשב"ם אתי שפיר טפי בפשיטות לא שנו אלא שלא החזיר הגרגותני שאינו אסור מה שבו על ידי קילוח, שגרגותני מפסיק, ונצוק בר נצוק [הוא]. אבל החזיר הגרגותני נאסר על ידי תערובתו של שולי גרגותני. ואין צריך להזכיר מגע גוי, כי מתניתין לא הזכירה מגע גוי כלל. מפי רבי.
ש"מ נצוק חיבור. ותימה והא ודאי רב הונא אית ליה דחיבור [הוא] בפרק בתרא [ע"ב ע"א]. ואומר ר"ת [ספר הישר סימן תשי"ט] דרב הונא הדר ביה ולית ליה דהוי חיבור. ומכוח זה פסק דאפילו נצוק חד לא הוי חיבור.
מהו לדרוך עם הגוי בגת. נראה דאליבא דמשנה אחרונה [מיבעיא ליה], ומיבעי [ליה] ליאסר בהנאה אם חשוב ניסוך דרגל או לא. אבל בשתייה פשיטא ליה דאסור, מדקאמר עם הנכרי בגת, ולא נקט נכרי עם ישראל. ודלא כפי' ר"ת דהאי עובדא דינוקא שרי אפילו בשתייה כשמואל דבסמוך, דאמר מדדו בקנה לדריכת הרגל [דמיא]. דלא משמע הכי כדפרישית. אך קשה לה"ר אלחנן כיון שהגת התחיל לימשך ונצוק בר נצוק הוי חיבור לפירוש ה"ר יצחק, אם כן יאסר הגת בהנאה בנצוק של בור של גוים ויין הגת משום יין שהתחיל לימשך. ואומר רבי דבנצוק, לכל הפחות כי האי שאין הגוי נוגע עתה בבור, לא אסרו בהנאה. תדע דאמרינן לקמן פרק בתרא [ע"ד ע"א] דיין ביין ימכר לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו. אלמא אפילו נתערב לגמרי אינו אסור בהנאה. אבל אם נגע בו הגוי בסוף קילוח התחתון הוי כאילו נגע בעליון ואסור בהנאה. ומיהו לקמן [ע"א ע"א] בשמעתין דמשיכה בגוי קונה גבי דאמר להו רב להנהו סבוייתא וכו', (פי') משמע דנצוק אסור בהנאה למ"ד הוי חיבור. מפי רבי.
<h2>דף נז.</h2>
אי אשכחנא תנא דאסר כר' נתן. תימה והא מדנקט מתניתין מדדו בקנה משמע הא ביד אפילו בהנאה אסור, והיינו כר' נתן. וי"ל דלר' שמעון נקט בקנה, דשרי אפילו בשתייה, ולת"ק אפילו ביד נמי. ואין כאן הוכחה דמתניתין כרבי נתן.
אימא דא"ר נתן ביד ברגל מי אמר. וא"ת והא ודאי כן הוא דלא אסר אלא ביד, ומאי קאמר אימור. וי"ל דסובר התלמוד טעמא דר' נתן דנקט ביד, דגזר מדידה דיד אטו שיכשוך דיד ולא מדידה דרגל אטו שיכשוך דיד. וה"ה דיאסר דריכה היינו שיכשוך דרגל אטו שיכשוך. ובמדידה דרגל דוקא שרי כר' נתן. ודחי אימ' דא"ר נתן ביד, דגזר מדידה דיד אטו שיכשוך דיד, ברגל מי אמר שיאסור אטו שיכשוך דיד. אי נמי דסובר תלמודא טעמא דר' נתן דאסר מדידה דיד מן הדין, שסובר שאינו טרוד כ"כ למדוד שלא יתכוין לנסך. אבל ברגל נמי במדידה מותר, שטרוד למדוד ואינו מתכוין לנסך. אבל בשיכשוך דרגל לא איירי כלל במילתיה. מפי רבי.
אי אשכחנא תנא דשרי כר' שמעון שרינא ליה אפילו בשתייה. והקשה ה"ר אלחנן, אימר דשרי ר' שמעון מדדו בקנה, ברגל מנלן דשרי אפילו בשתייה. וי"ל שמואל סבר דר' שמעון דשרי בכל ענין אפילו בשתייה ולא מחלק בין הנאה לשתייה. ולא אשכחנא תנא דאסר ברגל אפילו בהנאה. מפי רבי.
נגע ברישא דלוליבא. גרס בכל הספרים. וכ"פ רבינו שלמה. ומשמע שכוחו של גוי שלא בכונה אסור בשתייה. ותימה לר"ת והיכי מדמי מגע תינוק בן יומו למגע ע"י דבר אחד. וי"ל משום דחשיב ליה מגע גוי על ידי דבר אחר כמגע תינוק בגופו. וא"ת והיכי ס"ד דרב [כהנא] ורב אסי ליאסר בהנאה במגע גוי שלא בכונה ע"י דבר אחר, מי עדיף ממדדו בקנה דקתני ימכר. וי"ל דסברי דרב סבר כר' נתן דאמר ביד אסור בהנאה, ולא יחלק בין מדידה בגופו ביד ובין מדידה בקנה ובין כונת מגע לכונת ניסוך. ותו תימה לרבי, דאמרינן לקמן [ס' ע"ב] נטל החבית וזרקו בחמתו לבור זה היה מעשה בבית שאן והכשירוהו, ומפרש התם דקאזיל מיניה מיניה. פירוש שנוגע בחבית עד שנופל לבור. אלמא משמע דבחמתו הוי מגע גוי שלא בכונה על ידי דבר אחר ושרי אפילו בשתיה. וי"ל דהתם אינו תופס ביד ממש, אבל הלוליבא אוחז ביד ממש. ותו תימה לר"ת דאמ' לקמן [נ"ח ע"א] ר' יוחנן בן ארזא ור' יוסי בן נהוראי הוו [יתבי] ושתו חמרא וכו' עד ותיפוק לי דקא נגע והוי ליה מגע גוי שלא בכונה ואסיר. ואינה קושיא, כי רש"י גרס דקא נגע בנטלא, ופי' ששואב בנטלא מן הגיגית ונוגע ביין ע"י נטלא כמו ברישא דלוליבא, והו"ל מגע גוי שלא בכונה ע"י דבר אחר. ומכוח אלו הקושיות נראה לר"ת פר"ח דל"ג רישא דלוליבא, אלא ביין נגע, אבל ע"י דבר אחר שלא בכונה מותר לגמרי אפילו בשתייה. וא"ת והיכי ס"ד דרב כהנא ורב אסי דרב יאסור במגע גוי שלא בכונה אפילו בהנאה, והא אמרי רבנן דר' נתן מדדו בין ביד בין ברגל ימכר. ואפילו רבי נתן לא אסר אלא ביד במתכוין ליגע. וי"ל דסברי כר' נתן, ולא יחלק בין נתכוין ללא נתכוין. א"נ י"ל דלא שמיע להו הך ברייתא דרבי נתן. והא דאמרינן לקמן [ס' ע"ב] א"ר חייא בריה דרבה בר נחמני אמר רב חסדא אמר רב הלכה כרבי שמעון, נראה לפירוש ש"י דל"ג אמר רב. דהא הכא ברישא דלוליבא נגע ואסר רב בשתייה אבל לפירוש ר"ח התם גרסינן אמר רב. דסבר כר' שמעון היכא דלא נתכוין לנגיעה דשרי אפילו בשתייה והא דר' שמעון לית ליה לחלק בין הנאה לשתייה, אלא מאי (נמי) דאסר בהנאה ובשתייה. ומאי דשרי בהנאה ובשתייה, דוקא בהני דאיירי במתניתין ולא בשאר. כי הכא דנגע בלא כונה, ותינוק (בשוק) דאמרינן לעיל אי אשכחנא תנא דשרי כר' שמעון וכו'. ושמואל סבר דבשאר נמי אין חילוק לרבי שמעון בין הנאה לשתייה. אי נמי אפילו לרב שיתיר רבי שמעון בדריכת רגל בשתייה נמי, דדמי טפי למתניתין מתינוק בן יומו דאסור בשתייה. וא"ת לרב דסבר כר' שמעון, כדגרס התם ר"ח מ"כ, מאי שנא תינוק בן יומו מנפל ועלה דשרי רבי שמעון. י"ל דמגע תינוק אית למיגזר אטו מגע גדול. אבל נפל ליכא למיגזר, דאנוס הוא. מפי רבי.
רוקן ומדרסן טמא. נראה לרבי טעמא כדאמרינן פ"ק דנדה, קטנה (שהגיע) [שלא הגיע] זמנה לראות, רוקה ומדרסה בשוק טמא ואמרי לה טהור. פירוש לפי שבני השוק אין רגילין לידע מתי הגיע זמנה לראות ולא יזהרו ממנה ויבוא להפסד טהרות. ולכך בשוק טהור. אבל בבית טמא, שיכולים ליזהר ממנה. ואין צריך לפרש כרש"י דטומאה ודאית גזרו עליהם. מפי רבי.
קתני מיהא גדולים אין קטנים לא. מדלא פירש ש"מ דסבירא ליה גדולים עושים יין נסך ליאסר בשתייה דוקא, קטנים לא. והיינו דקשיא ליה לרב. מפי רבי. והקשה ה"ר אלחנן אמאי לא משני שאני הכא דמלו. וי"ל דאינה מועלת מילתן אלא לטהר רוקם ומדרסם, דחיישינן להפסד טהרות. ולא לענין יין נסך, דאינו גר עד שימול ויטבול. מפי רבי.
והא וכן קתני. ואין לומר אבני עבדים גדולים קאי, דהוו כבני שפחות. דאכולה מילתא קאי וכן. ועוד דבני עבדים גדולים פשיטא דעושים. ועוד וכן לא שייך אמאי דקתני בגוף הברייתא. מפי רבי.
אלא למ"ד טהור מאי איכא למימר. וא"ת לימא אדוקיא דהא בבית טמא, (וא"ת) [וי"ל] מאחר שלא הזכיר בטומאה בבית כלל בברייתא ולא מיסתברא למימר דקאי וכן אדוקיא. אבל הא דלקמן שמתרץ אדוקיא הא מלו וטבלו, משום דאיירי במילה וטבילה מ"מ. מפי רבי.
(סברי) [עבדים] דומיא דבני שפחות. וא"ת כיון דהא וכן אינו כשאר [וכן] שבתלמוד, למ"ד טהור לימא עבדים דומיא דבני שפחות דרוקו ומדרסו טהור. וי"ל דאי משום הא לא איצטריך וכן, כי לא הוזכרו אלא משום טומאה, ולא משום יין, אליבא דרב. מפי רבי. והקשה ה"ר אלחנן למ"ד טמא אמאי צריך וכן. בלא וכן נמי ידענא דרוקו ומדרסו טמא בעבדים. דאם לא כן (למאי כן) [אמאי] תני עבדים בברייתא. וי"ל כשבא להחמיר יש לו לשנות וכן, כלומר גם בזה אני מחמיר. אבל כיון שהוא בא להקל אין לו לשנותו אם לא ישמיענו חידוש. מפי רבי.
עד שישתקע שם עבודה זרה מפיהם. לר"ת מ"כ, דפסק הלכה כשמואל, משום דמפרש ריב"ל למילתיה, א"כ גרים איך נוגעין ביין מיד, כיון שלא נשתקע שם ע"ז מפיהם. וי"ל דגרים מרצונם ומיד ישתקע שם ע"ז מפיהם. ואע"ג דאמרינן בהחולץ [יבמות מ"ח ע"א], כשם שאי אתה מל בן איש בעל כרחו כך אי אתה מל עבד איש בעל כרחו, משמע אלא מרצונם. מיהו אימת רבו עליו ומתרצה לו בלב שלם. מפי רבי.
<h2>דף נז:</h2>
לאפוקי מדרב דאמר תינוק בן יומו עושה יין נסך. פירשו רשב"ם והריב"ן בשם רש"י, שכתוב בתשובות הגאונים שבזמן הזה אין איסור הנאה במגע גוי, כי הגוים בזמן הזה אינן יודעין בטיב ע"ז, והוו להו כתינוק בן יומו ליאסר בשתייה ולא בהנאה כרב. ואין נראה לרבי, דהא דשרי רב כהנא משום דתינוק לא מיכוין לנגיעה כלל, דמדמי [לה] להא דנגע בחמרא של ישראל שלא בכונה, ולא משום אין יודעין בטיב ע"ז דאם כן אפילו בשתייה יהיה מותר. אבל גוים דמכוני מיהא לנגיעה נאסר אפילו בהנאה. וקיימא לן לפי האמת שחמורה כונת מגע בלא כונת ניסוך מליכא כונה כלל, שהרי לפי גירסת ר"ת, דנגע בחמריה ולא ברישא דלוליבא, אנו סוברין דמגע גוי בלוליבא או בקנה מותר אפילו בשתייה. ואילו מדדו בקנה דנתכוין לנגיעה פסקינן דלא כרבי שמעון ואסור בשתייה. [אבל י"ל] ה"ה לענין היתר הנאה יש חילוק בין נתכוין לניסוך לנתכוין למגע. והני גוים בזמן הזה דאין יודעין לנסך לפי ע"ז, להכי אין לאסור בזמן הזה בהנאה כלל. אבל אשינויי דחיקי לא סמכינן להתיר בהנאה מגע גוי. ופעם אחת מצא רבי בתוספת תלמידים לפני ר"ת מ"כ שפסק הלכה כשמואל הואיל ומפרש רבי יהושע בן לוי מילתיה, והלכה כרבי יהושע בן לוי בכל מקום. והלכה כמ"ד טהור. ולההוא [לישנא] לא מיתוקמא ברייתא כשמואל אם לא פליג ארב. ושלח לו רבי, תא חזי דמינך ומאבוך ומאחוך מישתרי מגע גוי בזמן הזה אפילו בשתייה. דהם פסקו דגוים בזמן הזה אין יודעים בטיב [ע"ז] והוו להו כתינוק בן יומו. ואתה פוסק כשמואל דתינוק בן יומו שרי אפילו בשתייה. והשיבו, לא עלה על לבי זה. אלא ודאי הלכה כרב לגבי שמואל. וריב"ל לאו מילתיה דשמואל מפרש, אלא אהא דאמרינן בהחולץ [יבמות מ"ח ע"א] גבי לוקח עבדים מן הגוים. ותלמודא קבעה אמילתיה דשמואל. (וכמאן) [ולמאן] דאמר טהור פשיטא דהכי הילכתא, דבשל סופרים הלך אחר המיקל. ובה"ג פוסק הלכה דלא כרב, דתינוק בן יומו [אינו עושה יין נסך]. ור"ת מ"כ דפוסק הלכה כשמואל מדמפרש ריב"ל מילתיה. תימה דבכל ארץ אשכנז נוהגין למול עבדים ולשתות עליהן מיד יין ולא בעינן עד שישתקע. ואומר ר"ת כי אפילו שמואל לא יתיר בגדול. דמה שמתיר בתינוק, היינו בתוך ח' ימים שאינו ראוי למילה. אבל מח' ואילך מאחר שלא מל מודה שמואל דאסור מגעו ואפילו אינו יודע בטיב ע"ז. ואין נראה לרבי, דגוי אפילו בן יום אחד ראוי למילה כבן ישראל בן ח'. כדאמרינן פרק אם לא הביא [שבת קל"ה ע"ב] מקנת כסף ויליד בית נימול וכו'. ומה לי גוי מה לי מקנת כסף. ועוד שאין סברא זו [נכונה] כלל שיועיל. ומתוך הלכה ודאי לא מצינו היתר הנאה במגע גוי בזמן הזה, כיון [ד]לית לן טעמא דרש"י, כי אם בענין שאמר רב אשי למישקל דמיה דההוא חמרא מיניה דנסכיה שרי. או ימכרנו אותו גוי לגוי אחר, כאילו לצורך עצמו. והעיד על רבינו מאיר, כי פעם אחת נזדמן לו יין נסך והפסידו בידים. ותימה על מה סמכו להתיר בהנאה בין בסתם יינם בין במגע גוי שלא בכונה. ואומר רבי משום דשמא קיימא לן כרבנן דרבי נתן דאמרו בין ביד בין ברגל ימכר. ואינו דבר, דחדא התם לא מתכוין לשיכשוך כלל. ותו דמשמע דהלכה כרבי נתן דאמרינן לקמן [נ"ט ע"ב] גבי נפל אתרוג, חייש רב אשי שלא ישכשך בהוצאת אתרוג, ואע"ג דלא נתכוין לנסך אלא להוציא אתרוג. מיהו לא דמי, דהתם טריד במדידה, והכא אינו טרוד בהוצאת אתרוג וחייש שמא ישכשך. ועוד אפי' אם נאסור לרבי נתן בהוצאת אתרוג, מ"מ בגוים בזמן הזה יתיר כיון שאין (מנכי') [מנסכין] ואינן מכוונים לשיכשוך כלל. מידי דהוי אגילוי, שאין אנו מקפידין, כיון שאין נחשים מצויין. ולא דמי, דהתם במקום סכנה גזור ובמקום שאין סכנה לא גזור, אבל הכא הוי דבר שבמנין וצריך מנין אחר להתירו. ועוד מי יאמר שבטל הניסוך מהם לגמרי. ויש לתלות כיון שאין הגוים שבינינו מנסכי, ולא גזרו מתחילה אלא על עובדי ע"ז, ולא גזרינן הני משום הני. ולא צריך נמי מנין אחר להתיר, כדאמרינן פרק בתרא [ס"ה ע"א] דרב יהודה שדר קורבנא וכו' משום דהוה קים ליה בגויה דלא אזיל ומודה. ולא גזרינן הני משום הני. והוי נמי דבר שבמנין, דלא מפלגינן בפ"ק [ב' ע"א] בשום גוי. ומיהו בסתם יינם ודאי גזרו משום בנותיהן, והטעם הזה שייך גם בזמן הזה, ואסור בשתייה הוא, גם (הוא) בהנאה יאסר. וא"ת להתיר בהנאה מגע גוי ביינו של ישראל, ולעיל [ל"א ע"א] גבי יינותיהן קאמר רבי יהודה בן בתירא דסתם יינן אסור בהנאה, וה"ה נמי מגע גוי, בימי חכמים [היו רגילין לנסך] בכוונה ביינן. ושמא (לא) [בזה"ז] שלא החמירו במגע גוי [לאוסרו בהנאה] גם בסתם יינם לא החמירו. מידי דהוה אבישולי גוים דאסורים באכילה ולא בהנאה. ומיהו ראייה ברורה אין לנו להתיר סתם יינם בהנאה בזמן הזה. והנח להם לישראל [מוטב] שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין.
ועל מה שפירשתי לעיל דהלכה כרבי יהושע בן לוי בכל מקום לגבי רבי יוחנן, כל שכן לגבי רב ושמואל דאין הלכה כמותם לגבי רבי יוחנן. דכי האי גונא אמרינן בפרק מי שהוציאוהו [עירובין מ"ו ע"ב]. וכן פירש ר"ח וכן בסדר התנאים והאמוראים כתב הרב הגדול ר' יוסף טוב עלם וקבלה היא בידם. והביא ר"ת ראייה מדאמרינן במגילה פרק בני העיר [מגילה כ"ז ע"א], ואת הבית הגדול שרף באש, רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי חד אמר בית שמגדלין בו תורה וחד אמר בית שמגדלין בו תפלה. ומסיק תסתיים דר' יהושע דאמר בית שמגדלים בו תורה דאמר רבי יהושע בן לוי בית הכנסת מותר לעשותו בית המדרש. ולעיל פליגי רב פפי ורב פפא. וקאמר כותיה דרב פפי מסתברא ממילתיה דריב"ל. ולא מסייע לרב פפא ממילתיה דר' יוחנן. ש"מ דסתם [סברא] דתלמודא כר' יהושע בן לוי הוא. ודוחה ר"ת, כי רבי יוחנן נמי סובר דבית הכנסת מותר לעשותו בית המדרש ולא קאמר בית המדרש מותר לעשותו בית הכנסת, משמע בית המדרש עדיף. אך מ"מ נראה דהלכה כרבי יהושע [בן לוי]. ותו מדאמרינן בשבת פרק כירה [שבת מ' ע"א], ר' אבהו כי מיקלע לאתריה דרבי יהושע בן לוי מטלטל שרגא. ומסיק דרבי אבהו כרבי יהושע בן לוי סבירא ליה. משמע דהכי הילכתא. ואין נראה לרבי, חדא אי בהא הלכה כרבי יהושע בן לוי בשאר מקומות מנא לן. ותו אם רבי אבהו סבר כותיה נפסוק הלכה כמותו. ותו דבשילהי שבת [ק"מ ע"א] פסיק הלכה כרבי שמעון לבד ממוקצה מחמת מיאוס. והיינו דלא כרבי יהושע בן לוי. ותוק דמסיק התם, ורבי אבהו היכי שביק רבי יוחנן ועביד כרבי יהושע בן לוי, אי הלכה פסוקה כרבי יהושע בן לוי אם כן מאי פריך. ומכאן פוסקים הלכות גדולות כרבי יוחנן לגבי רבי יהושע בן לוי בכל מקום, בפ"ק דברכות [ד' ע"ב] גבי תפלות באמצע תיקנום. ואינה ראייה, דמשום דרבי אבהו תלמידיה דרבי יוחנן פריך הכי. ותו מדאמרינן בפ"ק דקידושין [כ"ג ע"א] גבי רב יהודה גר שאין לו יורשים הוה וכו' עד איכא דאמרי קטן הוה וכדאבא שאול. וכן גורס ר"ח וספרים ישנים, וכרבי יהושע בן לוי דפסיק פרק הניזקין [גיטין ל"ט ע"א] כאבא שאול. ואינה ראייה, דאטו משום דבהא הלכה כרבי יהושע בן לוי נפסוק בכל מקום כמותו. ולרש"י דגרס ודלא כאבא שאול אינה ראייה כלל. ותו הביא ה"ר אלחנן ראייה מדאמרינן בפרק לולב וערבה [סוכה מ"ד ע"א], דקיימא לן כרבי יהושע בן לוי דאמר ערבה מנהג נביאים, דאמר התם חביט חביט ולא בריך, אבל תימה דרב ושמואל אית להו מצות לולב כל שבעה, ורבי יהושע בן לוי אמר יום ראשון מצות לולב מכאן ואילך מצות זקינים. ופירש רש"י דלא מברכין. ואנן קיימא לן דמברכינן דלא כרבי יהושע בן לוי. וי"ל שזהו לאו מטעם דרב ושמואל, אלא מכח רב אויא ורב נחמן בר יצחק דמפרשי מאי מברך אקב"ו והיכן ציונו רב אמר מלא תסור כו'. ותו תימה דבפ"ק דברכות [ד' ע"ב] גבי תפלות באמצע תיקנום דקיימא לן כרבי יוחנן. ותניא התם כותיה. וגם לעיל פ"ק [ח' ע"א] גבי רומי עשתה קלנדא איכא ברייתא דמסייעא לר' יוחנן דפליג ארבי יהושע בן לוי. והילכך מכח אלה נקבל שבכל מקום הלכה כרבי יהושע בן לוי. אך מכוח הראיות יש תשובה. מפי רבי.
<h2>דף נח.</h2>
איקלע רב הונא בריה דרב נחמן למחוזא. כן גורס רש"י וכל הספרים. ופירש רש"י דהאי עובדא הוה בתר דאיקלע אביי לפומבדיתא ואהדריה אביי. והא דאמרינן כי אסרי לבר מדמי דההוא חמרא, מחמת כיסופא הוא דאמר, דאהדריה אביי. שאם אסר דמי ההוא חמרא שבדנא נמי, א"כ מאי פריך ליה מרבי יוחנן ומשמואל. והא לא אסרו אלא דמי דהאי המשוכשך. דסבירא להו כרשב"ג דימכר כולו [לגוים] חוץ מדמי יין נסך שבו. אלא ודאי הוא שרי הכל ואהדריה אביי. ופירש רש"י לפי שיטתו ההוא דאגרדמים, והחזירו לחבית פירוש הגוי ולא ישראל. דאי ישראל ותיהוי תיובתא הא דאסר לכולה חבית משום [משום ההוא פורתא דאיערוב] א"כ מאי תיובתיה, לימא אנא דאמרי כרשב"ג. ואין נראה לר"ת מ"כ, דא"כ הוה ליה להקדים ההוא עובדא דאיקלע אביי לפומבדיתא. ועוד הוה ליה למימר, אפילו הכי על לגביה, כיון דדחק ונכנס. ועוד הא בכמה דוכתי [שבת ס"ג ע"א] איהו גופיה קאמר, דברים שאמרתי לפניכם טעות הן בידי, ולא כסיפא ליה. ומה שפירש במילתיה דשמואל דאסר הכל, אין נראה, דהא שמואל ור' יוחנן פסקו כרשב"ג. ומה שפירש שבהחזירו (לחבירו) [הגוי דאי] בהחזירו (ל)ישראל לא מותיב א"כ יפרש כך ולא יקשה ליה מידי. ותו איך יכול לומר רבא אנא דאמרי כרשב"ג, הא התיר הכל לפירוש רש"י ותו דבתוספתא [פ"ח ה"ב] משמע שהאיסור [הוא] מחמת הטיפה של יין, דקתני מפני שהטיפה של יין נסך אסורה (ואסורה) [ואוסרת] בכל שהו, וא"כ אפילו החזירו ישראל נמי. ותו קדח במינקת והעלה, משמע שהטיפה של יין שחזרה לחבית אוסרת. ועוד וכי החזרת גוי חשובה כשיכשוך בחבית, והלא (מגיגית) [מזיגת] מים ביין אינה אוסרת מטעם שיכשוך אלא מלך לך אמרין לנזירא. ותו לימא דרבא שרא משום דהחזירו ישראל לדנא, והך דאגרדמים החזירו גוי. לכך נראה כפירוש ר"ת [ספר הישר סימן תשי"ד], שרייה רבא לזבוני אפילו האי דמשוכשך. דשיכשוך גרוע הוא, דלא נתכוין לנסך. והוי כי מדדו ביד דימכר כולו [לגוים]. והא דרשב"ג דאסר דמי היין, זהו דוקא בסתם יינם. ואיפלוג עליה רב הונא בר חיננא ורב הונא בריה דרב נחמן, דמדמו להאי שיכשוך לפלוגתא דרשב"ג ורבנן ולההיא דאגרדמים. דאיתותיב רבא. [וה"ג ואיקלע ר"נ] למחוזא דרב נחמן רבו של רבא ואמר לשמעיה טרוק גלי לאחר שאכנס לפני רב נחמן דלא ליתו אינשי וליטרדו, ועל לגביה רבא לפני רב נחמן א"ל כי האי גונא שאירע מעשה לידי מאי, מי חשיב האי שיכשוך לאסור כל היין, או לא ואפילו משוכשך מותר בהנאה. אמר לו אסור אפילו בהנאה. ולא הבין דבריו עד שהקשה לו הא מר הוא דאמר אין שיכשוך עושה יין נסך בפרק בתרא [ע"ד ע"א] דא' הלכה כרשב"ג דיין ביין, והיאך אסרת לכולי חמרא. ולא גרסינן וכי שיכשוך עושה יין נסך, אלא אין שיכשוך. וא"ל אימא דאמרי, פירוש מדלא קאמר כי קאמינא אימא, משמע שרב נחמן היה סבור שרבא הבין מה שלא אסר אלא המשוכשך, וכדבריו בפרק בתרא, טעה לומר שהיה מתיר הכל. ומשיבו כי לא אסר אלא יין נסך שבו דוקא, ורבא היה מתיר הכל. ורב נחמן היה סובר לגמרי כרשב"ג, ולהכי מקשה לו משמואל ורבי יוחנן. ומברייתא דאגרדמים מקשה לו דהוה ליה למיסר מיהא האי דמשוכשך. וא"ת לישני ליה הך ברייתא כרבי נתן דאסר מדדו ביד, ורבא כרבנן. וי"ל מדנקט הך פלוגתא דשיכשוך כי האי, ש"מ דעדיף ליה ממדדו, ולכך איתותב. כך פירש רבי לפי שיטת ר"ת מ"כ. ותימה לרבי לפירוש ר"ת, שדברו ביניהם ולא הבינו זה את זה. ועוד שדוחק הוא לומר דהך דאגרדמים לא שייכא לפלוגתא דרבי נתן ורבנן, והך דרב מיירי בשיכשוך, דומיא דמדדו ביד. ומפרש רבי, שרייה רבא לזבוני ליין המשוכשך משום דנתבטל כשנתערב בדנא. ודאסר רשב"ג בסתם יינם, דחמיר טפי ואינו מתבטל בתערובתו. לכך בעי רבא מרב נחמן כי האי גונא מאי. ומהדר ליה רב נחמן כי המשוכשך אסור אפילו בהנאה לכולי עלמא. א"ל והא מר הוא דאמר. וכי שיכשוך גר', פירוש והלא כשאירע מעשה לידך בכי האי גונא היית אומר אין שיכשוך עושה יין נסך ליאסר [בהנאה]. א"ל וכי אמרי אנא לבד מדמי וכו'. ואין צריך לומר שטעה רב נחמן בדברי רבא. ואיתותב רבא מהך דאגרדמים, שטיפה של שיכשוך אוסרת כל יין החבית. והשתא לא שייך להזכיר כלל מדדו ביד, דהתם לא איירי מידי בתערובת, והכא איירי כדפרישית. והך מתניתין דאסרה כל יין החבית כרבנן. ורב נחמן דאסר משוכשך דוקא כרשב"ג. ורבא שהתיר הכל איתותב. מפי רבי. ותימה דהכא משמע דרב [נחמן] סבר דשיכשוך עושה יין נסך לכל הפחות בההוא חמרא. ובפרק שני דחולין [מ' ע"ב] קאמר רב נחמן אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ומסיק רב נחמן ס"ל כר' יהודה בן בתירא דאמר לקמן שיכול לומר לא כל הימך שתאסור ייני לאונסי. פירוש בהנאה, דאילו בשתייה אסר ליה ר' יהודה בן בתירא פרק אין מעמידין [ל"א ע"א]. אבל לרש"י דלא גרס רב נחמן אתי שפיר. ואומר רבי דרב נחמן לא איירי אלא בישראל, אבל בגוי כמו שאוסר בשתייה כך אסור בהנאה. ורבי יהודה בן בתירא ורבי יהודה בן בבא סברי אין אדם אוסר אפילו בגוי.
ואסר שמואל. פירש רבינו שלמה הכל אסר. ותימה והא רבי יוחנן ושמואל כרשב"ג [ס"ל] דאפילו יין ביין ימכר כולו חוץ מדמי יין נסך שבו. להכי נראה דלא אסרו אלא המשוכשך. מפי רבי.
שקדח במינקת. פירש רבינו שלמה שניקב מגופת החבית במינקת, והוא קנה, ומוצץ והעלה היין עד פיו. ותימה מה לי העלה אפילו לא העלה נמי כיון שתחב בקנה בחבית בכוונת מגע, א"כ יאסר אפילו בהנאה. וי"ל כשתחב הקנה בחבית לא נגע ביין אלא כשמוצץ, ומעלה היין לפיו. לכך צריך העלה. וא"ת היכי ס"ד למימר דאיירי בשתייה והא העלה, וכי גרע ממדדו בקנה. וי"ל דהוה אמינא [ד]הך כרבי שמעון. ודוחק הוא, דהתם מתכוין לאסור בשתייתו והתם לא מתכוין כלל לשיכשוך. על כן נראה פירוש רשב"ם, מינקת, קנה חלול שמניחין בפי חביתו כשתוסס היין, שלא ישפך לארץ. וראש הקנה חוץ לחבית. ולאחר שגמר תסיסתו משוין אותו הקנה לחבית וסותמין. וכשרוצה לפתוח קודח המינקת, ומוצץ ומעלה את היין. מפי רבי.
<h2>דף נח:</h2>
אלא ודאי חמרא הוא ונסכיה. פירש רבינו שלמה, אע"ג דמסקנא דקא מוריק אורוקי, ואפילו הכי חיישינן דילמא נגע וניסך, והוה ליה מגע גוי שלא בכונה. וא"ת א"כ דריב"ל ס"ל כשמואל דתינוק בן יומו אינו עושה יין נסך, ומותר אפילו בשתייה, גם מגע גוי שלא בכונה יתיר לגמרי. וי"ל דרב הונא הוא דמדמה תינוק בן יומו למגע שלא בכונה מדמדמה לרישא דלוליבא. אבל שמואל במגע גוי מודה דאסור, דיכול לבוא לידי כונה, אבל תינוק לא [יכול לבוא לידי כונה]. מפי רבי.
חמרא הוא ונסכיה. פירש רבינו שלמה ואע"ג דמוקמינן במוריק אוריקי (ו)אפילו הכי חיישינן דילמא נגע וניסך ולא מסקינן אדעתין. משמע דבהרקה לא אסר ליה בהנאה. וכן פירש בסוף הפרק במסקנא דמילתא דכוחו של גוי (דמוריק) בחיבורין [דמוריק] והכיר בו שהוא יין אסור בשתייה ומותר בהנאה. וקשיא דלקמן פירש רש"י גבי גוי אדנא וישראל אכובא חמרא אסיר, היינו אפילו בהנאה, דהיינו יין שמזגו גוי, וכוחו הוא, ואסרינן ליה בהנאה משום לך לך אמרינן לנזירא. וא"ת דודאי כי אורוקי מוריק אסור בהנאה שכן מנסכין ממנו לע"ז. הא ליתא, דהא אמרינן לקמן פרק בתרא [ע"ב ע"ב] גבי גוי המערה, דגוואי לא גזרו ביה רבנן, דנפיק לבראי גזרו. אלמא (מן התורה) בהרקה אינו אסור בהנאה. וכן נראה דכל הרקה אינה אסורה בהנאה, מדנקט הכא ונסכיה. דלא משמע לפרש הריקו בכוונת ניסוך כדמשמע בההיא דפרק בתרא כדפרישית. וכן גוי אדנא ומוריק אינו נאסר בהנאה. וכן נראה דכל הרקה אינה אסורה בהנאה, ויין שמזגו גוי אם נפשך לאסור בהנאה אין זה מוריק אורוקי אלא מוזגו במים לתקנו לשתייה, ויש לחוש דילמא מיטריד ונגע, ואסור בהנאה משום לך לך. ולא דמי [נ"ט ע"א] לגוי שהביא ענבים בסלים ובדרורים אע"פ שאין מזלף יין עליהם מותר. ומיירי בגת שהתחיל לימשך, ואפילו הכי לא חיישינן דילמא נגע בגת למטה, כי למה יגע. אבל כאן ירצה לטעום מיין. אבל ר"ת נ"ע היה אומר דכל לך לך ומוריק אורוקי חד טעמא הוא, ולא אסרינן ליה בהנאה. ואע"ג דאמרינן לקמן צא והכרז על יינן משום יין נסך משום לך לך ולא תלוי טעמא משום שאינן בני תורה, משמע דאסור בהנאה. ההוא אסור בהנאה (מאי) משום דקנסינן להו. ואין להביא ראייה דמותר בהנאה מדנקט חזא מיא דמזגו גוים ושתו ישראל ואסר להו והיינו בהנאה. משום שהזכיר [שם] ע"ז, הא לאו הכי מותר בהנאה. דאין נכון לומר מדהזכיר שם ע"ז בידוע שאסור בהנאה. אבל גבי יין נסך היה לו לפרש. ואין ראייה מלך לך דמוליך ענבים לגת, ומערה דהיינו כוחו של גוי תרי טעמי נינהו. ואי אסרינן בהנאה (במשנה תחב בקנה) ממדדו בקנה [ס' ע"ב] שאינו מתכוין לשיכשוך אסור בשתייה, א"כ היכא דנתכוין אסור בהנאה, וה"ה נמי מערה לחבית. אך ההיא דפרק בתרא לא משמע כן. ואם היה מפרש רש"י כאן טעמא דונסכיה לאסור העליון אבל של מטה נאסר בהנאה בעירוי לא היה פירוש זה סותר את שלפנים דגוי אדנא. וגם מה שפירש רש"י גבי גוי אדנא דהיינו כמו יין שמזגו גוי, בחנם הזכיר אף לפי פירושו מזגו גוי שנותן מים ביין לתקנו לשתייה, ויש לחוש יותר פן יגע. אבל הכא לא הוי אלא מוריק אורוקי. אבל תימה למה פירש רש"י דעל ידי הורקה אינו נאסר בהנאה, כיון שמתכוין לכך. והלא דין ניסוך הוא כך, כדאמרינן בגיטין [נ"ב ע"ב] מדאגבהיה קנייה, וניסוך דפנים נמי הכי הוי. ואם כן למה נחמיר בשיכשוך יותר מבניסוך דרך עירוי כיון שמתכוין לערות לניסוך. וגם ר"ת פירש כפירוש רש"י. ויכולני לדחות דהיינו דוקא לפני ע"ז. אבל רבי פירש דהאי ונסכיה היינו מוריק אורוקי בכונת ניסוך. מפי רבי.
כדכתיב קרא קא אמינא. וא"ת והא מזיגה נמי כתיב, אל יחסר המזג [שה"ש ז']. וי"ל דהתם לא איירי במזיגת יין גופיה אלא במים, אבל אל יחסר המזג במזיגת יין גופיה מישתעי. אדמיקטורך עלך הדר. אין לפרש משום דלא תצטרך לשלם, דהא לא נשא ונתן ביד. ותו דמומחה לב"ד הוה ופטור מלשלם כדאמרינן פ"ק דסנהדרין [ו' ע"א]. אלא כדפירש רבינו שלמה נראה. מפי רבי.
דלא מעשרי. (והאמר) [והא דאמר] רשב"ל בפ"ק דמכות [י"ב ע"א] שלש טעויות עתיד שרה של רומי לטעות עד בצר היינו בצרה. היינו אחר ששמע מרבי יוחנן (שכך) [שבצר] לאו היינו בצרה. הכא משמע דחוצה לארץ פטורה מן המעשר, וכן בפ"ק דחולין [ו' ע"ב] גבי רבי מאיר שאכל עלה של ירק. ובבכורות פרק עד כמה [בכורות כ"ז ע"א] ובפ"ק דביצה [ט' ע"א] [אמרינן] תרומת חוצה לארץ אוכל והולך ואחר כך מפריש. וכן בפרק בנות כותים [נדה ל"ב ע"א], מעשה היה והטבילוה וכו'. וכן בכמה דוכתי. וכי תימא הני מילי בדגן תירוש ויצהר דבארץ מן התורה חייב ובחוצה לארץ דרבנן חייב, אבל [תרומת] פירות דבארץ הוי דרבנן ובחוצה לארץ פטור לגמרי. והא גבי צלף לא מיחייב בארץ אלא מדרבנן, ואמרינן בכיצד מברכין [ברכות ל"ו ע"א] צלף של ערלה בחוצה לארץ זורק האביונות וכו', עד שקיל וטרי, הני מילי גבי מעשר [אילן] דבארץ [גופה] דרבנן אבל גבי ערלה וכו'. ותירץ ר"ת [ס' הישר סימן תל"ז], דהכא ובפ"ק דחולין איירי בדמאי, ופטור [מן הדמאי] כדתנן במסכת דמאי [פ"א מ"ג]. ובהא מיתרצא הא דאמרינן בפ"ק דחולין [ו' ע"ב] ודילמא נתן עיניו בצד זה וכו', ולא משני ליה בשלא בירך על [ה]הפרשה. אלא ש"מ דהוה בדמאי, ואמרינן בבמה מדליקין [שבת כ"ג ע"א] דספק דבריהם לא בעי ברכה. וא"ת והא (בפ"ק) [בפ"ב דדמאי [פ"ב מ"א] [תנן] אלו דברים מתעשרין דמאי [בכל מקום] הדבילה והתמרים [וכו'] והאורז שבחוצה לארץ, וא"כ לימא ליה ר"ל לר' יוחנן בהני פירות אסרי להו. וי"ל דקים ליה לר' יוחנן דאסר בכל פירות. א"נ י"ל דה"ק אם יש [מקום] שבארץ ישראל שפירות אלו מועטין כגון בחוצה לארץ, מתעשרין דמאי. אבל יש מקומות שמרובין (ו)אין צריכין לתרום דמאי, ואפילו לא מני ליה בהדי הני שבדמאי, לפי שאין כל מקומות שוין בכך. אבל לא משמע הכי. והקשה רבי לפירוש ר"ת מדאמרינן בירושלמי דמסכת דמאי [פ"ג ה"ג], אמר רשב"ג שלח לי ר' יוסי בר' אתרוג ואמר לי זה בא לידי מקיסרין, ולמדתי ממנו ג' דברים שהוא ודאי, שהוא טמא, שלא בא בידו אחר. שהוא ודאי, פירוש ודאי טבל. שהוא טמא, שמרביצין עליו מים. ואע"ג דתניא בשילהי תוספתא דטהרות [מכשירין פ"ג ה"ה] ואתרוגי קיסרין בחזקת טהרה, משמע שלא הוכשרו. הני מילי בשאר ימות השנה, אבל בחג מזלפין עליו מים כדי שיהא הדר. וא"ת מאי קאמר התם ויעשר עליו והלא י"ט דסוכות היה. וי"ל דאיירי בחולו של מועד, כדאמרינן [סוכה ל"ו ע"א] ר' חנינא מטבל ביה ונפק. א"נ י"ל דבעיר סתמא בחזקת טהרה, שאין מזלפין עליו מים. אבל בא מארץ רחוקה מסתמא זילפו עליו מים כדי שלא יכמש. ושלא בא בידו אחר, שאם בא לא היה מודיע לי שבא מקיסרי [לומר] שהוא טבל, אלא היה מעשר מאחר עליו. וא"ת ואימא דהכי עשה, ומה שהודיעו שבא מקיסרין, לפי שהוכשר. וי"ל דא"כ היה לו לפרש, ולפי ששני דברים תלויין בו שלח לו בסתם. ופריך [בירושלמי] ויעשר ממנו עליו, [פירוש] ולמה שלח לו בטיבלו וכו', עד רבי יסא בעי קומי ר' זירא ולא הפירות המותרין בקיסרי הן, ולא רבי התיר קיסרין. רשב"ג קודם (לקיסרין) [לרבי] הוה. משמע שאחר שהתיר רבי קיסרין לא היה שם איסור טבל [אפילו] בודאי. ולכך פירש ה"ר אלחנן, דשמעתין ודחולין איירי בפירות ודאי המותרין בקיסרי, כגון אתרוג וירק. וצלף דברכות הוי בר עישורי בחוצה לארץ טפי מאתרוג וירק. והא דאמרינן [ביכורים פ"ב מ"ו] אתרוג שוה לירק בדרך אחד, זהו לענין לקיטה. ויש לחלק בין ירק לשאר פירות, אע"פ שהן מדרבנן כולן. דאמרינן בירושלמי [חלה פ"ד ה"ד] מעשר ירק מדבריהם, כלומר שאין לו אסמכתא כלל מן הפסוק. וקשה לרבי דלא מני צלף בהדי הנך דאסורין במסכת דמאי [פ"ב מ"א], ואם שם הוא מותר, בקיסרין ובית שאן, כל שכן בחוצה לארץ. ובפרק כיצד מברכין [ברכות ל"ו ע"א] משמע דצלף הוי מתעשר בחוצה לארץ. ויש לפרש הא דכיצד מברכין, אי הוה (אמינא) [אמר] כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ [הוה אמינא] הני מילי גבי מעשר ובמינין האסורין מדרבנן בארץ, שגם מהם יש שאסורים בקיסרי ובית שאן כדמוכח התם בירושלמי [דמאי פ"ב ה"א], ולא אצלף קאי. א"נ בכל חוצה לארץ יש מינין שאסורין מדרבנן בארץ, באותם דברים הייתי אומר דהלכה כדברי המיקל בחוצה לארץ לקביעות מעשר. כגון (קמח) [מקח] וחצר ושבת שקובעין [למעשר] בדבר שנגמרה מלאכתו כדאיתא בסוף המביא [ביצה ל"ה ע"א]. וכן אכילת ארעי ושתיית ארעי, דפליגי תנאי בהמביא כדי יין. וכן בשתייה על הגת בפ"ק דשבת [י"א ע"א] ובפרק בתרא דעירובין [צ"ט ע"א]. ובדברים אלו יש מהן בארץ מדרבנן אפילו בדגן ותירוש. אבל לרב אחאי [פ' קדושים] דגרס, מעשר צלף בארץ גופה מדרבנן, ליכא למיפרך כך, דהזכיר צלף בהדיא. ויש לדחות שיש מקומות בחוצה לארץ שצלף מתעשר שם, ואע"פ שאינו מנוי במינין האסורין בקיסרי ובבית שאן, אע"פ שמותר שם יש מקומות (בארץ) [בחוצה לארץ] שאסור, שהרי בית שאן וקיסרי יש מינין שאסור ויש מינין שמותרין. ויש טעם בדבר. אבל [למה] יש מינין שמותרין [כאן] ואסורין כאן, לא ידע רבי טעמא מאי. ואין לומר טעמא לפי שאותן מינין באין מארץ ישראל, שהרי שם בירושלמי [דמאי פ"ב ה"א] מחמיר בלוקח מן הגנה יותר מן המובאים. ותו תימה לרבי אמאי מונה שם במינין האסורין בקיסרין פת ויין, והלא בחוצה לארץ נמי אסורין. וי"ל דאסורין בקיסרי כחומר ארץ ישראל. א"כ אין לנו שום ראייה ששאר מינין ודאי [טבל] מותרין לגמרי. ונחזור לפירוש ר"ת, שמעמידה בדמאי. והך דירושלמי מיירי בודאי, והחמירו שלא לשלוח ודאי לחבירו אפילו יודיענו דילמא פשע ולא מעשר. ור' יוסי שרי. ופת ויין אסור לשלוח כחומר פירות שבארץ. ואתרוג וכיוצא בו אפילו טבל ודאי התירו לשלוח בקיסרין אחר שהתיר ר' קיסרי, אבל קודם לא. וכן בחוצה לארץ מותר לשלוח אתרוג אפילו ודאי טבל. אבל ודאי מתעשר בחוצה לארץ. ויש מפרשים דשמעתין ודחולין דחוצה לארץ פטור מן [המעשר] היינו דאינה כחומר דארץ ישראל, כדאמרינן [ביצה ט' ע"א] חלת חוצה לארץ אוכל והולך ואחר כך מפריש, וכן התיר ר' בית שאן לענין שאינו כחומר דארץ ישראל לענין ביטול ברוב [וכל הני קולות דבכורות] פרק עד כמה [כ"ז ע"א]. מפי רבי.
ועל התרומה ומעשר שאין אנו מפרישין עכשיו אומר [רבי] בשם ר"ת דקרקעות שלנו משועבדות למלך למס והם כאילו [הם] של גוי. ותימה גם בימי חכמים היו משועבדים קרקעותיהם לשרים, כדאמרינן [ב"ב נ"ד ע"ב] מאן דיהיב טסקא ליכול ארעא, וכי לא היו מעשרין אלא מאותם שאין בהם טסקא. ונראה דאנו סומכין אהא דאמרינן בירושלמי [חלה פ"ד ה"ד], רבותינו שבחוצה לארץ היו מפרישין תרומה ומעשר עד שבאו הרובים וביטלום. אבל נראה לרבי כי לא נתחייבו במעשר אלא הסמוכין לארץ ישראל, כגון מצרים ובבל. אע"פ שחושבה רחוקה במסכת ידים [פ"ב מ"ג], מ"מ שכיחי שיירות, וחכמים חישבוה כקרובה שלא [יבואו] להקל בפירות דארץ ישראל על יד[ו]. כמו שמצינו [חלה פ"ד מ"ד] בחלה שחייבו חכמים שתי חלות אחת לאור ואחת לכהן במקום הסמוך לארץ ישראל דכהן יש לה שיעור של אור אין לה שיעור. ומוכח בירושלמי [חלה פ"ד ה"ד] דשתיהן הוו מדברי סופרים. ובבבל אין מפרישין אלא אחת היכא שיש כהן קטן, כדמוכח פרק עד כמה [בכורות כ"ז ע"א]. ואם אין מעשרין בבבל עכשיו יש לומר דסמכו אהא דירושלמי, ואנן דרחיקינן מארץ ישראל ולא שכיחי שיירתא בודאי אנו פטורין, מהך דירושלמי, ומהאי טעמא, כדפרישית. מפי רבי.
<h2>דף נט.</h2>
דא"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק. הקשה ר"ת מנוחתו כבוד, דהכא משמע שרבו היה. וכן בכמה דוכתי אומר רבי יוחנן שמועות משמו. ואילו בפרק זה בורר [סנהדרין כ"ו ע"א] מסיק ר' חייא בר זרונקי ורבי שמעון בן יהוצדק אזלי לעבר [את השנה] בעסיא איטפל בהדייהו ריש לקיש, עד כי אתו לקמיה דרבי יוחנן אמרי ליה קרי לן רועי בקר ולא אמר ליה מר ולא מידי. אלמא דתלמידו היה, דאם כן היה לו למחות בכבוד רבו. ותירץ דתרי רבי שמעון בן יהוצדק הוו.
הא דיחיד נאסרין. וכגון דנבעי מארעיה, כדאמרינן פרק כל הצלמים [מ"ז ע"א] וא"ת והא בשלהי מרובה [ב"ק פ"א ע"א] גבי עשרה תנאים דיהושע דמעין היוצא בתחילה בני העיר מסתפקין ממנו, וא"כ איך הוו של יחיד. וי"ל דהתם בבא מעין מאיליו והכא בחפר בור. אי נמי כשכל העיר שלו.
איקלע לגבלא. מפרש בערוך הר שעיר. וכן יונתן תירגם הר שעיר [דברים ל"ג] טורא דגבלא. ובתרגום ירושלמי [אומר] הופיע מהר פארן איתגלי מטורא דגבלא לבנוי דישמעאל. והיינו דאמרינן בריש מכילתין [ב' ע"א] מאי בעי בשעיר מאי בעי בפארן. ואע"ג דאמרינן (בפ"ק) [בפ"ט] דשבת [פ"ט ע"א] דסיני חמשה שמות נקראו וחשיב הר פארן. י"ל דהר סיני נקרא על שם פארן, דבמדבר פארן קאי. אבל התם לעיל בספרים ישנים גרסינן מאי [בעי] בשעיר ומאי בעי בתימן. ושם פירשתי. ומיהו נראה דגבלא עיר שבארץ ישראל היא, כדאמרינן בשלהי כתובות [קי"ב ע"א] ריב"ל איקלע לגבלא (אמר) [חזא] עגלים בין הגפנים וכו'. מפי רבי.
גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר. וא"ת הא דא"ר יוחנן משום רבי ישמעאל בפרק אלמנה לכ"ג [יבמות ס"ח ע"ב], מנין לגוי ועבד הבא על בת ישראל שפסולה, שנאמר ובת איש כהן וגו'. למה לי קרא, השתא ממזר הוי פסול בביאתו מיבעי(א). דהכי נמי דייק בפרק עשרה יוחסין. וי"ל הא דידיה הא דרביה.
כל שנאכל כמו שהוא חי. נראה לר"ת מנוחתו כבוד [ספר הישר סימן תשכ"א], דלישנא דאין עולה על שולחן מלכים לא בא אלא להקל, דאפילו אינו נאכל חי אם אינו עולה על שולחן מלכים אין בו משום בישולי גוים. והילכתא [כ]רבי יוחנן דסבירא [ליה] כלישנא בתרא [ד]לא אסר אלא שאינו נאכל חי ועולה על [שולחן מלכים]. וכן קיימא לן, דרב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן. להכי הא דאמרינן פרק אין מעמידין [ל"ח ע"א] איכא בינייהו דגים קטנים דאין נאכלין חיין ואין עולין, ולא קאמר איכא בינייהו דבש דנאכל חי ועולה. אלא ש"מ דלא פליג לישנא בתרא, אלא תרוייהו מודו דאין בו משום בישולי גוים. והא דאסר ר' יוחנן לעיל [ל"ח ע"א] דג מליח משום בישולי גוים, ואע"ג דנאכל חי כדאמרינן לעיל בפ"ב ופ"ב דביצה [ט"ז ע"א] דגים קטנים מלוחים אין בו משום בישולי גוים, פירוש לפי שנאכלין חיין. י"ל דאיירי בדג גדול דאינו נאכל חי ועולה. מפי רבי. ושכר של גוים שאין בו משום בישולי גוים פירשתי במקום אחר.
מהו שיוליך ענבים לגת. נראה [דמיירי] בהתחיל לימשך, דאי לא כן פשיטא דמותר. ומיבעיא ליה כשזרקו בגת, מי הוי כמזגו גוי ואסור דחייש שמא יגע, או דילמא התם קא מיכוין למוזגו יפה שיהא ראוי לשתייה אבל הכא לא. א"ל אסור. והא דשרי לקמן רב אסי בזריקה אפילו בשתייה, היינו בזריקה כל דהו. אבל זו דמיא קצת למזיגה ולכך אסור לכתחילה, אבל דיעבד שרי. ואין לחלק כדפירש רשב"ם בין זורק מכנגדו לזורק שלא כנגדו מרחוק, דלא מצינו חילוק בזריקה. ובירושלמי [פ"ד הי"ב] תני שמואל בשם ר' אבהו אין זריקה אסורה ביין נסך משמע דלא מפליג מידי. מפי רבי.
<h2>דף נט:</h2>
נקטוה לידיה כי היכי דלא לישכשך. נראה דאפילו כרבנן דרבי נתן [נ"ז ע"א]. ומשמע שאינו טרוד כלל בהוצאת אתרוג. אבל מדידה אפילו דיד איכא טירחא קצת, ולהכי אין לאסור בהכנסה, דטרוד להוציא. ורבי נתן חשיב טירדא דהכנסה טפי מטירדא מדידיה דיד. ור"ת מנוחתו כבוד [ספר הישר סימן תש"ב] פירש דבהכנסה היה סבור שהוא שמן, אבל לא בהוצאה, כדאמרינן לעיל [נ"ח ע"א] (חרס) [חרם] שהושיט ידו.
מנא אמינא לה דתניא גוי שניסך יינו של ישראל. וא"ת והלא רבי יהודה בן בתירא אפילו לשאר גוים מתיר למכור. וי"ל דמדרבנן דאמ' אסור היינו לשאר גוים. אבל מגוי שניסכו מותר מייתי ליה ראייה. ורבי יהודה בן בתירא אפילו לשאר גוים מתיר. וכן משמע מפירוש רש"י.
אתא גוי אידרי ואנח ידיה עליה. נראה אבל הכניס אצבעו בנקב החבית הוה ליה כמו מפיה ומשוליה דטמאה כל החבית. וכן אם נטל הברזא לגמרי מן החבית אסור כל החבית, ואפילו בהפסד מרובה. שאי אפשר שלא ישכשך. כך פירש רשב"ם בשם רש"י. ולספרים דגרסי נקטה (סכיח) [ברזא] ביד צריך לפרש שלא היתה ברזא התחתונה לפנים בחלל החבית או בעובי הנקב כולו. דאם לא כן הוה ליה כמו מפיה או משוליה דטבול יום, כדפרישית.
כל דבהדי ברזא אסיר. דסבירא ליה דאינו חיבור וחשיב כנצוק. והא דאמר [רבא] [ע"ב ע"ב] להו ההוא גוי דאסיק חמרא בגישתא ובת גישתא [דכוליה חמרא אבת גישתא] גריר. י"ל דרב פפא לא קיבלה מיניה האי לישנא, מדלא אסר הכא לכוליה חמרא עד ברזא. וא"ת כיון שקילוח ראשון אסור יאסור גם השאר שיצא דרך שם, [דהא] מתערב עם האיסור הוא. וי"ל שיעשו ברזא במקום אחר וקמא יסתמו.
<h2>דף ס.</h2>
ואיכא דאמרי עד ברזא חמרא אסיר. כיון דגריר כוליה אברזא. והא דפריך ליה רב פפא לרבא במאי בנצוק ש"מ נצוק חיבור, לבתר דשמע מרבא טעמא דכולי חמרא. אי נמי הכא חשיב טפי גריר, שהיין יורד למטה ומתנענע לילך כדרכו, אבל שם היין עולה למעלה ולא הוה אמר שם רב פפא גריר.
ואידך שרי. פירש רש"י ואפילו בשתייה. ותימה דיותר היה נראה לפרש בהנאה. והך עובדא דגישתא ובת גישתא נמי בהנאה, דלא גרע משיכשוך דאגרדמים, דאמרינן [נ"ח ע"א] שיכשוך הטיפה שהחזיר לחבית אוסרתו בהנאה. ור"ת פירש דלית הילכתא כרב פפא, דלית ליה טעמא דגריר. ואפילו בגישתא ובת גישתא לא היה אוסר אלא עד מקום שמגיע קנה בראש החבית, ורבא פליג עליה [ע"ב ע"ב]. ואין לומר דהדר ביה מהאי פירכא בתר דשמיע [ליה] מרבא, מדלא פירש תלמודא בהדיא. ועוד דלא משנינן הכי לקולא. וא"ת אמאי איהו גופיה אסר עד ברזא, ולא משום נצוק אלא משום דגריר אברזא, א"כ מאי פריך לרבא. ולימא איהו לנפשיה. אלא ודאי להכי פריך לרבא דאסר כוליה חמרא משום דגריר, ורב פפא לא חשיב גרירותא אלא במה שעומד לצאת. ונראה לרבי דהלכה הוא כרב פפא, דבתראה הוא מרבא. ובה"ג (ה"ג) פסקו הלכה כאביי דאמר [יבמות ל"ט ע"א] ידו כידה, דפליג ארבא, ואע"פ שאינה מיע"ל קג"ם, שהוא בתרא יותר מרבא. ואין נראה לרבי לפסוק כאביי, דהכי נמי אמרינן בהזהב [ב"מ מ"ח ע"א], קרא ומתניתא מסייע' לריש לקיש. אלא בהני תלת דוקא, כדמוכח בפרק בהמה המקשה [חולין ע"ד ע"ב]. ועוד לפי ה"ג אין לפסוק הכא כרב פפא. דשאני התם דדייקא מתני' כאביי. וקשה לפירוש ר"ת, דאמרינן לקמן פרק בתרא [ע"ב ע"א], מדד לתוך צלוחיתו של נכרי וחזר ומדד תוך צלוחיתו של ישראל אם יש בו עכבת יין אסור ש"מ נצוק חיבור, ומוקי לה בפחסתו צלוחיתו. ואמאי, בלא נצוק ופחיסה נמי יאסר, שכל מה שבמשפך מתנענע לירד בצלוחיתו של נכרי, ולא גרע מהך דברזא. וי"ל דהתם יין המשפך לא נאסר בנגיעת גוי, ולכך לא נאסור בנענוע כל יין המשפך אלא בפחיסה ונצוק. אבל גבי ברזא על ידי הגוי נמנע היין מלצאת, והוי כאילו החזירו הגוי לגמרי לחבית. והוי כהך דאגרדמים או קדח במינקת, דהוא כמו שיכשוך. מפי רבי.
מצידה טהורה. [פירוש] חוץ מיין (שנגע בו) [שבעובי] הנקב. ומותר שבחבית טהור. ולא יטמא המותר על ידי נצוק, דאין נצוק לא לטומאה ולא לטהרה, כדאמרינן במסכת טהרות [פ"ח מ"ט], ומייתי לה בגיטין [ט"ז ע"א] ובפרק בתרא [ע"ב ע"א]. ולתנא קמא דאמר אפילו מצידה טמא, לפי שכנגד אצבעו טמא. ומה שלמטה שכנגד אצבעו הוה ליה כמו מפיה ומשוליה, ולא משום נצוק. מפי רבי. וא"ת לרבי יהודה מצידה אמאי טהורה, יחזור יין שבפי הנקב ויטמא המותר. ואע"ג דכל הפוסל בתרומה מטמא משקין להיות תחילה חוץ מטבול יום, הני מילי משקי חולין דלא מזיק להו טבול יום, אבל משקה תרומה פוסלים. וי"ל משקים הבאים מחמת טבול יום נפסלין ואין פוסלים, דתנן [טבול יום פ"ב מ"ה] שמן שצף ע"ג יין ונגע טבול יום במקצתו לא פסל אלא מקום מגעו. ואפילו למאן דפסל הכל, משום דחשובים חיבור זה בזה. וכן פרק כשם [סוטה ל' ע"א] טבול יום אינו אלא פוסל אפילו אוכלי קודש לרבנן דאבא שאול. מפי רבי. אומר [רבי] דאפילו לישנא בתרא מצי סבר כר' יהודה. ושאני יין נסך דאחמירו ביה רבנן.
ואי קא מצדד אצדודי אסיר. פירש רש"י תרי לישני. וה"ר יצחק בן רבינו מאיר נראה לו פירוש אחרון. ואומר רבי, כשחבית מקלח מן העגלה לכוכא ויסייע הגוי להגביה העגלה כדי שיקלח היין יותר. ונראה דמותר, משום דבלאו הכי מקלח. והוה ליה כמסייע ואין בו ממש. אבל יש להחמיר אם יש בה מעט יין ומטה הגוי לצד אחד ונער קטן מסייעו אסור, דאין בו ממש במסייע. והכי איתא לקמן פרק בתרא [ע"ב ע"ב], אמר להו רב הונא להני שפוכאי כי שפכיתו חמרא וכו'. מפי רבי.
אין דרך ניסוך בכך. וכרב אשי קיימא לן, דבתראה הוא. ומכאן נראה, האי נוד של עור רך מלא יין, אע"פ שהגוי [דוחק] ומגיע דפנותיו זה לזה דכשר, דאין דרך ניסוך בכך. ומכא[ן] התיר ר"ת [בתשובה סימן נ"ד] ברזא שהיתה רפויה בחבית או סתימת המגופה [שהיתה] רפויה על פי חבית או פיטס הגדול שלא היו שוליים מהודקים, ובא הגוי נגד הנקב והדיקה, ואע"פ שהיין היה מטפטף, מטעם דמדמה לנוד של עור רך שאין דרך ניסוך בכך. אין דרך ניסוך בכך. מיהו בכוכא מלאה מ"מ מודי רב אשי דאסור דילמא נגע. מיהו נראה דע"י מוט שרי, דרחוק ממנו.
מעצרתא זיירא. מה שהזכיר רש"י גלגל וקורה גבי גת, אין נראה לר"ת [ספר הישר סימן תש"ד], דלא מצינו אותן מוזכרין במשנת המוכר את הבית אלא גבי בית הבד. וכן בפ"ק דשבת [י"ח ע"א] גבי בית הבדדין. ונראה שהוא דף גדול ועבה, שמניחין עליו ענבים, ודורכין שם.
ואסר רב יעקב מנהר פקוד. פסק רבנו חננאל דהכי הילכתא, דמעשה רב. ומיהו בגיתות שלנו אומר רשב"ם בשם רש"י שיש כוח המקל והגלגל והקורה, וכוח רביעי דפין המונחין על ענבים. אך לא ידעינן מאין הוא לחלק בין שני כוחות לשלשה או לארבעה. ומה שנוהגין ליתן נער קטן להכביד על הקורה, נראה שאינו מועיל. דמסייע שאין בו ממש הוא.
<h2>דף ס:</h2>
אבל לפותיא מעשה לבינתא. מכאן נראה לרשב"ם שאם מטפטף יין דרך השוליים שיכול הגוי להדק שם נעורת בסדקים, דהוי כמעשה לבינתא, ואם היין שותת הרבה אסור. אבל ע"י סכין או דבר אחר מותר, כיון שאינו נוגע ביד ואינו מתכוין אפילו ליגע אלא לסתום.
<h2>דף סא.</h2>
המטהר יינו של נכרי. רש"י פירש כל המשנה בלא מפתח וחותם, וכתב לו התקבלתי, כדקתני סיפא ומיפרשא לרישא. ולכך מייתי ראייה לעיל [ס' ע"ב] מנכרי שעומד בצד הבור, דהתם נמי בלא מפתח וחותם איירי. ומייתי נמי בפ"ק דחולין [ג' ע"א] ויוצא ונכנס לכתחילה לא, והתנ' אין השומר צריך להיות יושב ומשמר וכו', דהתם נמי איירי בלא מפתח וחותם. וקשה לר"ת דאמרינן בגמרא, והאיכא רוכלין וכו', מאחר שאין מפתח וחותם שם איך ידעו שהיין של ישראל הוא. ועוד אמר דיקלא כרשות הרבים ומירתת שמא יראהו הישראל, ומנא ידע דזה היין של ישראל כיון שאינו מסומן. ותו כיון דרישא נמי איירי בכתב לו התקבלתי היה לו לפרש בהדיא כמו בסיפא. ועוד היכי בעו למימר תנא קמא או ר' שמעון בן אלעזר דברשות גוי אחר אינו אסור, והא יש לחוש שהנפקד עצמו ינסכנו שאינו ירא מן המוכר פן יעליל עליו כי מה חושש אם ינסכנו. ותו כיון דמיירי בכתב לו הוי יינו של ישראל, ומה יש לחוש כיון שאין היין של מוכר, כן ירא מוכר כמו נפקד. ועוד קשה לרבי מדתניא בתוספתא [פ"ח ה"ג] ישראל שטיהר יינו של נכרי ונתנו ברשותו אע"פ שיש עליו מפתח וחותם אסור, ואם היה אוצר פתוח לרשות הרבים מותר, בעיר שכולה גוים אסור עד שיהא יושב ומשמר. ויכולני לדחות דהך מיירי בלא כתב לו התקבלתי. ותו תימה לרבי דקתני במשנה בעיר שכולה גוים אסור עד שיהא יושב ומשמר, היינו רישא דישראל וגוים דרים בה. אי אמרת בשלמא דרישא איירי במפתח וחותם וסיפא בלא מפתח וחותם [שפיר]. אלא לפירוש רבנו שלמה מאי קמ"ל. וא"ת יוצא ונכנס קמ"ל, לא הוה צריך, דפשיטא שלא יתן ישראל עיניו כל היום על הגוי. ועוד שהלשון לא משמע כן. וי"ל מיהא סיפא דהוי יתור קמ"ל דיוצא ונכנס מהני לכתחילה. ועוד אומר רבי דקמ"ל דבחד ישראל סגי, דאי מרישא הוה בעינא ג' ישראל, כדאמרינן (בפ"ג) [בפ"ב] נזירים [נ"ז ע"א]. ופירש ר"ת רישא במפתח וחותם בלא כתב לו התקבלתי. והוא של גוי. ואסור בעיר שכולה גוים או אין פתח פתוח לרשות הרבים. ולא מהני מפתח וחותם שבידו. כדתניא בתוספתא שהבאתי לעיל. והא דמייתי ראייה מינה לעיל, ולא משני דילמא התם במפתח וחותם והכא ליכא מפתח וחותם. משום דסבירא ליה לתלמודא דטעמא דמתני' דאסרה ביש לו מלוה כיינו של גוי לגמרי חשיב, ובאין לו מלוה שרי, דלא חשיב יינו של גוי. הכי נמי במשנה דלעיל לא חיישי דילמא נגע, כיון שאינו שלו. ואין לדחות מה שהקשה לפירוש רש"י ממה שמתיר ברשות גוי אחר אי לא חייש לגומלין. ובאותו גוי אסור. שנפרש כך, המטהר יינו של נכרי עד בעיר שישראל וגוים דרין בה מותר בכל ענין אפילו בלא מפתח וחותם ובלא כתב לו התקבלתי, דמירתת דסבר שמא ישראל זה יאמר לחבירו לעיין שלא ישכשך. בעיר שכולה גוים אסור אפילו במפתח וחותם, כיון שלא כתב לו. ומה שאמר בגמרא לת"ק בעיר שכולה גוים, ברשות אותו גוי דוקא אסור, היינו נמי בכל ענין. אבל ברשות אחר מותר ביש מפתח וחותם, דמירתת לזייף כיון שאינו שלו. שאפילו נפרש כך לא יתקן פירוש רש"י, כי לפי זה יש להעמידה בלא כתב. דאי כתב ליכא למימר בעיר שכולה גוים שאסור אלא לרבנן דברייתא דאסרי במפקיד יינו אצל גוי ואפילו במפתח וחותם. ומתניתין דהכא על כרחך פליגא עלייהו מדשריא בבית גוי אחר לת"ק למאן דמוקי מילתיה דרשב"א להחמיר. ולמאן דמוקי ליה נמי להקל אמרינן בגמרא דלא אסרי רבנן אלא משום גומלין, אלמא דסבר תלמודא דסתם מתניתין דלא כרבנן ורש"י מעמידה בדכתב לו התקבלתי. ועוד כיון דבנמצא בצד הבור אמ' אם יש לו מלוה עליו אסור א"כ איך נתיר כאן בלא כתב לו התקבלתי. נראה דנמצא בצד הבור (שאמ') [שאני] והא דמייתי בפ"ק דחולין [ג' ע"א] ממתניתין ולא משני ליה שאני התם דאיכא מפתח וחותם. דבעיר שכולה גוים איירי, ולא מהני מפתח וחותם אלא שומר ואין צריך יושב ומשמר וכו'. ואביי דלא מדמי להו התם, משום דמפליג בין שחיטת כותי דנגע להיכא דלא נגע. ולפירוש ר"ת, דלא מהני מפתח וחותם בעיר שכולה גוים כיון דלא כתב לו התקבלתי, היה אוסר רבי יינות שמוליכין מלותיר עתה ומשאר מלכויות, כיון דיין של גוי הוא ומהלך כמה ימים מוליכו בעיר שאין בה ישראל. וחותם בתוך [חותם] לא מהני מידי להתיר. דקיימא לן מישראל ומחתימו חותם בתוך חותם, ומביא כתב שטהרו לצורך ישראל, דבחותם אחד סגי, כרבי אליעזר. ויש להתיר מטעם שטורח לקנות יין לא חייש[ינן] לזיוף, כי ירא פן יפסיד טורחו. והכא במטה יינו של נכרי דווקא שעשה מכרמיו ובא לו בקל. להכי חיישינן. ואין לגזור הני אטו הני ביין נסך בזמן הזה. ור"ת שתה מיין המובא ממקום רחוק, (ואע"ג) דאינו מחמיר כל כך בחותם בתוך חותם. מפי רבי.
והא איכא רוכלין. ואע"ג שתקנת עזרא הוא שלא יעברו אלא בערי בנות ישראל, מכל מקום עוברין שם לעשות דרכם. וחלון כרשות הרבים דמי. פירש רש"י לשון אחר, בביתו של ישראל [שחלון ישראל פתוח] כנגד בית שיין בו. ואומר רבי, כי [כאשר] בית היין סגור ליכא למיחש שמא יכנס בו הגוי. ואפילו הוא פתוח אין לחוש, שמתירא מישראל שכנגדו. ודוקא ביום, הא בלילה אסור בפתוח.
<h2>דף סא:</h2>
בחצר אחרת מותר והוא דמפתח וחותם בידו. כיון שאין פתח פתוח לרשות הרבים. בחצר אחרת אסור ואע"פ שמפתח וחותם בידו. כיון שאין פתוח לרשות הרבים.
והא א"ר יוחנן לתנא תני. וא"ת מאי קשיא, הני מילי לרבי מאיר. אבל חכמים מיסר אסרי. ומקמי מילתא דרבי יוחנן היכי אתי ליה שפיר. אי חשיב ליה לישראל הדר באותה חצר כיוצא ונכנס, דהיינו ממונה שאינו בא לקיצין, ת"ק נמי מיסר קא אסר עד שיהא ממונה (קודם) שלא בא לקיצין. ואי חשיב ליה גרוע, אם כן מאי פריך מרבי יוחנן, אימר דת"ק יתיר בלא מפתח בדר באותה חצר אפילו ביינו של נכרי, כדאמרינן לעיל ביינו של ישראל בישראל דר באותה חצר, ולא יחלוק בין יין ישראל ליינו של נכרי, ורבנן יחמירו טפי ביין של נכרי. ואומר רבי דפריך מרבי יוחנן שהגיה דברי תנא, ששמע שהיה שונה כלל דברי רבי מאיר, אלא שהיה סבור שהיה שונה כן לכולי עלמא, ואעפ"כ היה מניח לו [לומר] כן, ש"מ שאין אדם חולק על זה. מפי רבי. ולי נראה דהכי פרי' והא"ר יוחנן. ומדמתרץ לה ר' יוחנן ש"מ דהכי הילכתא. (ותימה לי אם רבנו) [אפילו תימא דרבנן] פליגי. ומהאי טעמא פסיק ר"ח הילכתא כר' יהודה בריש מציאת האשה מדמתרצי אמוראי אליביה.
ההוא כרכא דהוה יתיב. דוקא כרכין שמניחין היין ברחוב, וגם היה שם יין של גוי, ולא היה נתפס כגנב על הביאה רק על הנגיעה. אבל לקמן פרק בתרא [ע' ע"א] גבי ההוא ביתא דהוה ביה חמרא וכו' אמר רבא אי מצי לאישתמוטי חמרא אסיר, ואע"ג דעל הנגיעה נתפס כגנב. דאינו ירא כ"כ בבית. אבל אם נתפס כגנב אף על הביאה, אפילו בבית מותר. ולכך מייתי עלה ההיא דנעל הפונדק.
מסקנא דמילתא, מגע גוי ביין בכונה, [אם] כיון ליגע ושיכשך, אע"פ שלא ניסך אסור בהנאה ממתניתין דאגרדמים, משום לך לך אמרי' נזירא. שלא בכונה ולא הכיר שהוא יין מותר בהנאה, ממתניתין זו. וכן נפל לבור שלא בכונה הוא ומותר בהנאה. וכן נתכוין ליטול דבר אחר כגון אתרוג [דרב אשי] שלא בכונה הוא ומותר בהנאה. מגע גוי על ידי דבר אחר, כגון בקנה, אם [אנו יודעין] שנתכוין לדבר אחר, כגון מדדו בקנה או התיז את הצירעה, מותר בהנאה ממתניתין. בכונה ולא חזינן למאי איכוין, אסור בהנאה מהך עובדא דהוה בבירם דשרייה רב משום דהוה שלא בכונה, הא בכונה אסור משום לך לך. כוחו של גוי בחיבורין, כגון דמוריק אורוקי, הכיר בו שהוא יין אסור בשתייה ומותר בהנאה, מדר' יוחנן דטעמא דאמר נסכיה הא לא נסכיה אלא כוחו מותר בהנאה, דהיינו גוי המערה בפרק בתרא לקמן [ע"ב ע"ב] דגואי לא גזרו. לא הכיר בו מותר אף בשתייה, מההוא עובדא דר' יוחנן בן ארזא ור' יוסי בן נהוראי דחד שרי אפילו בשתייה משום דגוי לא הוה ידע. ושלא בחיבורין כגון זריקה מותר בשתייה ואפילו נתכוין, מדרב אסי דאמר כל שבזב טהור בגוי אינו עושה יין נסך. כן פירש רש"י.
נראה לומר דההיא דירושלמי [פ"ד ה"ח] דתני עלה והוא שלא העלים ישראל עיניו, לא קיימא אלא אנוטל בידו ונותן לתפוח, משום חשש שיכשוך נגעו בה, כיון דנגע בידו והגת אינה פקוקה אותה שעה והיין מוכן לירד לבור נחשב בעיניו מאותה שעה ליין. ואי מהדר ישראל אפיה מיניה חיישינן דילמא שיכשך לשם ע"ז. ואע"ג דלתנא דמתניתין אין שם יין עליו עד שירד לבור, דווקא לענין דלא מיתסר בשתייה במגע גוי שלא בכונת שיכשוך, ולענין נמי דהוי ברשות גוי לא הוי כסתם יין דאמרינן ביה סתמא שכשכיה ומיתסר, לגבי האי לא הוי יין כל כמה דלא ירד לבור ולא מיתסר בהנאה. אבל אי ודאי שיכשכיה בכונה, מיתסר אפילו בהנאה, דלא גרע מציר ומורייס. דתניא בתוספתא [פ"ח ה"ה] יין אצל הגוי מהסתם אסור משום יין נסך. אבל הציר והמורייס והשמן והדבש, אם ראה אותו גוי שמנסכין אסורין, ואם לאו מותרין. [גליון: וכל זה תימה, מ"ש מאלונתית. ואין פי' זו כמו שפי' בתוספו'. אלא פי' דחיישי שמא עירב בו יין נסך ודוגמא ברייתא זו יש בפ"ב דע"ז [ל' ע"א] עכ"ל הגליון]. ומשום הכי בעינן שלא יעלים ישראל עיניו בשעה שנוטל בידו ונותן לתפוח, דחיישינן דילמא שכשכיה בכונה ולא מישתרי בשתייה. ומתניתין שריא ליה אפילו בשתייה, כדקתני סיפא והשאר מותר, ומותר לגמרי משמע. ודוקא לגבי איסור שתייה הוא דחיישינן להכי. אבל למיסריה בהנאה לא חיישינן להכי, ומישתרי בהנאה ואע"פ שהעלים ישראל עיניו ממנו. ואע"ג (דהוא) [דההוא] טעמא דמייתי עלה איסור שתייה מייתי נמי עליה איסור הנאה, מ"מ לגבי איסור שתייה חששו לגבי איסור הנאה לא חששו. שאין להחמיר בהנאה כבשתייה. וראייות יש בדוגמא זו וטורח להביא. והיינו דאיצטריך למיתני במתניתין דורכין עם הנכרי בגת, הוה ליה למיתמה פשיטא דדורכין מאי איסור שייך ביה דאיצטריך לאשמועינן דשרי. אי משום יין נסך, הא תנא ליה רישא דשרי אפילו בשתייה. ואיסור מסייע ידי עוברי עבירה בגוי לא שייך. ומשום גרם טומאה ליכא, דמיטמו וקיימי. ואע"ג שיש לדחות תמיהות הללו, מ"מ נראה דאמת הוא, דהא קמ"ל דאע"ג דאי אפשר לדרוך עם הנכרי שלא יתעלמו עיניו ממנו מתוך שעסוק במלאכה דהשתא מיתסר בשתייה דחיישינן שמא שיכשך בכונה, אפילו הכי לא אסרינן ליה בהנאה משום הך חששא, ואין זה משתכר באיסורי הנאה. ודוקא למשנה ראשונה שאין שם יין עליו עד שירד לבור הוא דלא מיתסר בהנאה משום הך חששא. אבל למשנה אחרונה ששם יין עליו משהתחיל לימשך הרי הוא בכלל סתם יינן, וכשגזרו על יינן בהנאה משום חשש שיכשוך גם זה בכלל. לכך חזרו לומר אין דורכין, [אע"ג] דמגעו של גוי בידו בנטילתו ונתינתו לתוך התפוח בשעת דריכה לא אסר ליה בהנאה... דאי איתיה לדרב הונא דמגע הוי שלא בכונה שלא בכונת שיכשוך הוא, מ"מ חיישינן דילמא [ד]עתיה ו... ואסור בהנאה. ומפני שהוא בכלל גורם סתם יינן הוא שחשו לכך ואסרו... משום אומדן דעתא, דנימא גוי תאב לנסך יין בזה, דאם כן למשנה ראשונה נימא [שכונתו] לנסך וליתסר בהנאה, דלא גרע מציר ומורייס דאטו יצריה דגוי מיתלא תלי [בדעת]... רבנן אי איתא לדרב הונא אי ליתא. אלא ודאי הטעם למשנה ראשונה שאין שם יין עליו. [ולא הוי] בכלל גזירת סתם יינן ליאסר בהנאה, ואע"פ שאסור בשתייה. למשנה אחרונה דשם יין עליו הרי הוא בכלל גזירת סתם יינן, ואסור בהנאה. אבל אבעיטתה של גת שאז היא פקוקה באותה שעה ואין היין מתחיל לירד לבור לא בעינן ישראל עומד על גביו. ולוקחין גת בעוטה מן הגוי ואפילו לא עמד שם ישראל, הואיל (ומצי) [ומצא] פקוקה ומלאה ועדיין לא נעשה בה תפוח, דאין יין זה נחשב בעיני גוים ואין דרך מנסכין בכך. ודוקא בזמן התנאים שהגוים תאבים לנסך הוא דבעינן שלא יעלים ישראל עיניו ממנו מנטילת הפקק ואילך. אבל בזמן הזה אפילו העלים ישראל עיניו לוקחין ממנו, ואפילו משך וירד לבור לפי משנה ראשונה. ובלבד שלא יפליג בכדי שיחזיר גרגותני לגת. דאי ס"ד דקיימא הך דירושלמי, ובעיטתו של גת ישראל היכא קאי אשעתא דבעיטה, דניתני עלה והוא שלא העלים ישראל, אכתי לא עייליתיה ואתה מזהיר עליו שלא יעלים עיניו ממנו. הכי איבעי ליה למיתני והוא שישראל עומד על גביו, כדתני בההיא דגוי דורכן. אלא ש"מ לאחר בעיטתה בא ישראל ללוקחה והגוי נוטל ונותן בידיו לתפוח בפניו הוא דתני והוא שלא יעלים ישראל עיניו ממנו. וכן מוכח דאיתא להך דירושלמי ולא קיימא אלא אנוטל בידו ולא אבעיטתה של גת, מדגרסינן בכל הספרים בשינוייא דמותיב ממתניתין עליה דרב הונא אמר רב הונא בגת פקוקה ומלאה. ויש לתמוה, מכדי רב הונא עצמו לא אמר דבר זה מעולם, דהא מסקנא לא קיימא הכי אלא תלמודא הוא דשקיל וטרי הכי, ואם כן מה היה לו להזכיר שמו של רב הונא לכאן. אלא ש"מ דרב הונא אמרה, ולא משום כוח קושיא דתלמודא א[מרה], אלא הא אשמועינן דמתניתין לוקחין גת בעוטה כולה מיירי בכגון [כשבא] ישראל ללוקחה מן הגוי, מצא גת פקוקה ומלאה כלומר שוה על פני כולה שעדיין לא נעשה בה תפוח דמוכחא מילתא היא דלא ירד ממנה לבור והשתא הוא דגוי נוטל ונותן לתפוח בפניו (הא) [הוא] דתנא לוקחין וכו'. ואם מצא הגוי שנוטל בידו ונותן לתפוח לא היתה המשנה מתרת מה שבת[פוח], דבעינן שלא יעלים עיניו מנטילת הפקק ואילך, ואם העלים אסור בשתייה. ובעודה פקוקה לא קפדינן אישראל עומד. הרי הירושלמי שוה לתלמודינו והתלמוד סידרה על הקושיא והזכיר שמו לפי שאמרה. ובמקום שסידרה על הקושיא די לו בפקוקה בלבד. שלשם הוא רוצה לומר שגם עדיין היא פקוקה ודי לו בכך. אלא מילתיה נקט ואתא באותו לשון שאמרה הוא, ובמקום שאמרה שייך למימר ומלאה דמיירי בשעה שמצאה שהיתה אז פקוקה ומלאה אבל עכשיו משבא אינה פקוקה ולא מלאה. ומעתה אין אנו צריכין לחלק בין גת לגיגית, ודא ודא אחת היא, ולוקחין גיגית בעוטה מן הגוי כל זמן שלא התחיל לימשך לא דרך גרגותני ולא דרך ברזא. ואין חוששין שום חששא בגיגית יותר מבגת. והרי פירשנו דלוקחין גיגית בעוטה פקוקה ומלאה מן הגוי. ולא מלאה ממש, אלא לאפוקי שאין שם היכר שנעשה בה גומא ב... גרגותני. והירושלמי של (הלוכני') [הלכה] [פ"ד ה"ט] דתני אבל דורכין עם הנכרי ומסייעין אותו שיתעלם [מעיניהם נתעלם מעיניהם נעשה יין נסך]...
<h2>דף סב.</h2>
מכרן וקידש בדמיהן מקודשת. פירש רש"י לעיל פרק ר' ישמעאל [נ"ד ע"ב] דוקא אשה, לפי שאין נר' חליפין, אבל שאר הנאות לא. ונראה דהנאת אשה אינה בעין, אי נמי משום פריה ורביה לא גזור רבנן. וא"ת מאי פריך מינה לעיל איין נסך, לימא דשכרו אסור היינו לפועל עצמו, כי היכי דלא אסרה אלו חליפין אלא למוכר זה. י"ל דאסור משמע ליה לכולי עלמא. מפי רבי. ומדקתני מקודשת משמע שדמי ערלה מותרין ליהנות מהן מן התורה, ואם החליף פירות ערלה בפירות אחרים דמותרין ליהנות מהן מן התורה, דאי הוו אסורין לא היה לנו לחלק בין חליפין ראשונים לשניים. ואתי שפיר הא דאמרינן בפ"ק דחולין [ד' ע"ב] חמיצן של עוברי עבירה וכו'. ומפרש רש"י דאע"ג דל[חמץ] גוי חליפין חמץ שלו קרי היתר, דאע"ג דמשתכר באיסורי הנאה מ"מ כל כמה [דמצי למיעבד בדרך] היתר טפי עביד, ומותר לאחר ולא למחליף, דאם לא כן מצינו דמים לחמץ בפסח. ותנן [חולין ל"א ע"ב] האוכל חמץ בפסח במזיד פטור מן התשלומין. והשתא דשרינא דוקא אשה ולא שאר הנאות, דאסור מדרבנן, ולכך אסור גם שם למחליף אבל לאחר מותר. (גליון: אבל קשה לרבינו יצחק, דאמרינן בנדרים דחליפי פירות אסורים למחליף, כיון דבלאו חילוף אסורין לו. הכי נמי נימא גבי חמיצן של עוברי עבירה, כיון דבלאו חילוף אסור חמץ שעבר עליו הפסח לכל, עתה נמי יאסר גם לאחרים. ותירץ כיון דחליפי איסור אין אסורין לעצמו אלא מדרבנן (ו)לאחרים לא גזור. ובנדרים מיירי שהחליפן הוא עצמו. והרב ר' חיים כהן צדק פירש דגבי חמץ איכא ספק ספיקא, ספק היה לו חמץ, ואם תאמר היה אימור שעדיין יש לו והאי אחר הוא). ועוד אומר רבי, דבנדרים פרק השותפין [מ"ז ע"ב] מספקא לן אי מותר למחליף לכתחילה או דיעבד, וא"כ אתי שפיר טפי הך דחולין, דקרי היתר לחמץ הנחלף בשל גוים אם מותר להחליף. אבל זה אינו ודאי, כדפירש רש"י בחולין בחמץ. וא"ת ואם מכר וקידש בדמיהן היינו דיעבד, א"כ מאי פריך אההיא דהשוכר את הפועלים, דילמא אסור דקא אמר היינו לכתחילה. וי"ל דאסור משמע אפילו בדיעבד. מפי רבי. וא"ת למאי (דפריך) [דפריש] דדווקא קידושי אשה שרו בדיעבד, אבל שאר הנאות לא, והתם אמר ת"ש האומר לאשתו קונם שאיני נהנה לך וכו' עד משום דחילופין לאו כגידולין. פירוש דאי הוו כגידוליה נמצאת נהנית מחליפי האיסור. ודחי רבא דילמא לכתחילה הוא דלא, הא דיעבד שרי. אלמא מתיר שאר הנאות בדיעבד. י"ל דשאני התם כשלוותה עדיין היו מעות מלוה היתר, ולכך מותר דיעבד. אבל אם החליפה מעות ערלה באחרים בתחילה אסור אפילו דיעבד. ולכך מדמי התם מכר וקידש, דדמי להך דמודר הנאה, ואע"ג דהנאת קידושין לאחר והנאת מודר לעצמו. וא"ת בערלה גופה אמאי אינה מקודשת, והא איכא שוה פרוטה שלא כדרך הנאתן. או באפר, כדתנן [תמורה ל"ד ע"א] כל הנשרפין אפרן מותר. י"ל דמיירי שאין באפר שוה פרוטה. אי נמי כיון שכל זמן שהוא בעין אסור למוכרו מן התורה אסור לקדש בהן, דהוי כמו מכירה חשובה, ויש בו הנאה כשמקדש בו אשה. ולא דמי לקיחה דשדה עפרון, שראוי לקנות בו חפץ. ובפטר חמור לרבי יהודה שמותר לקדש בו ביני ביני, פירוש במה שהשה אינו שוה כחמור, כדאמרינן פ"ק דבכורות [ט' ע"ב], היינו לפי שמותר על ידי פדייה, וגם מצוה לפדותו, והוי יותר כדרך הנאתן. מפי רבי.
אלא הואיל ותופס דמיו כע"ז. משמע דמעיקרא נמי פשיטא ליה דתופס דמיו כע"ז, וא"כ מאי פריך מערלה ושביעית, והא ביין נסך איכא דאסור בהנאה ותופס דמיו. וי"ל דמתחילה לא רצה התלמוד לאסור שכיר מכח דמים, דפשיטא ליה דלא דמו חליפין לשכיר. ומדהוי בכלל איסור לעצמו הוה בעי למיסריה. ולכך פריך והרי ערלה דלא הוו דמים בכלל איסור, וכל שכן דלא הוה שכירות בכלל איסור. אי נמי י"ל שדומה שכר יין נסך שאין כאן דמים, דאין אסור אלא דרבנן, לדמי ערלה ושביעית שדומין לגוף האיסור, ואי שרינן בדמים עצמו יש לנו להתיר כאן בשכר. אבל משום תרי חומרי לא שייך למיגזר טפי בשכר, דהא לא מיחלף בדמים טפי מדליכא התם אלא חומרא אחת, ולא אמ' טעמא במסקנא אלא מטעם קנס. מפי רבי.
נמצא זה פורע חובו מפירות שביעית. משמע שאסור לעשות סחורה בפירות שביעית. וכן בפרק זה בורר [סנהדרין כ"ו ע"א] גבי אוספי שביעית שפסולין לפי שעושין סחורה בהן. וקשה לרבי דאמרינן בפרק לולב הגזול [סוכה ל"ט ע"א] גבי מבליע לו דמי אתרוג בלולב וכו' עד אין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ, משמע שמותר לקנות ממנו אי לאו האי טעמא דאין כאן סחורה. ותו דאמרינן [סנהדרין כ"ו ע"א] משרבו ממציאי מעות לעניים, פירוש שלוקחים עניים מעות מבעלי בתים, והיו מחזרין אחר פירות שביעית ונותנים לבעלי בתים להשתכר, חזרו לומר וכו'. משמע אי לאו האי טעמא היה מותר למכור. ועוד תנן במסכת שביעית, ומייתי לה בפרק זה בורר, סאה של תרומה שנפלה לתוך מאה של שביעית תעלה, פחות ממאה ירקבו. ופריך וליזבנינהו לכהן בדמי תרומה וכו'. ואומר ריב"א דבלוקח ע"מ לאכול והותיר אז מותר למכור, אבל ליקט ע"מ למכור הויא ודאי סחורה. ואומר רבי דאפילו ליקט למכור, מאחר שיקח בדמים דבר אכילה מותר. אבל אם יקנה להוליך ממקום למקום להרויח הויא סחורה. וכן היו עושין אוספי שביעית. והכא נמי כיון שפורע חובו ממעות שביעית הוי כסחורה. וכן שנינו במסכת שביעית [פ"ז מ"ג], אבל הוא לוקט ובנו מוכר על ידו, משמע אפילו לכתחילה. אבל מ"מ בשוק אסור לפי שנראה כאילו עושה להשתכר בהן. אבל לשון המשנה קשה לרבי, דקתני לא יהא לוקח ירקות שדה ומוכר בשוק. מאי איריא בשוק, בלא שוק נמי אסור למכור כיון שלקחן. ונראה דגרסינן לוקט. ואי גרסינן לוקח היא היא. וא"ת ומאי שנא לוקט ומוכר בשוק מלוקט ובנו מוכר על ידו. וי"ל כשמעמיד חנות בשוק דומה כסחורה, אבל כשלוקט ובנו מוכר על יד על יד לא הוי משתכר. מפי רבי. והא דאמרינן פרק האומר [קידושין נ"ב ע"א] קידש חמש נשים בכלכלה של שביעית אמרו חכמים אין האחיות מקודשות, הא אחרות מקודשות. ואע"ג דלא לאכילה הוי ומשתכר הוא. וי"ל בקידושי אשה הקילו, כדפירשתי לעיל. מפי רבי.
לקט לי ירק היום שכרו מותר. פירוש דהוי כמלקט מציאות שכרו, ואין זה דמי פירות שביעית. ותימה, הניחא למאן דאמר [ב"מ ח' ע"א] המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו, אבל למאן דאמר לא קנה אם כן קנאם המלקט והוא נותן לבעל הבית בדינר זה נמצא מוכר לו פירות שביעית. ואומר ר"ת דיד פועל כיד בעל הבית דמי. ורבי אומר כיון שאין דעתו של זה לזכות בהן כלל וכשנותן לבעל הבית זוכה. וכ"פ ר"ת גבי אמר רב נחמן [ביצה ל"ט ע"א] מילאהו ונתן לחבירו הרי [הן] כרגלי מי שנתמלאו לו. אע"ג דאית ליה המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו, מ"מ כיון דאיהו לא בעי למיזכי וכשנתנם לחבירו אז זכה חבירו. מפי רבי.
דיהיב ליה ניהליה בצד היתר. הקשה ה"ר אלחנן, אם כן מאי איריא עושה מלאכה בפירות שביעית, אפילו בשאר מלאכות נמי. וי"ל דעושה מלאכה בפירות שביעית ומעלה לאוכלו, ואינו דומה לסחורה אלא שהן של שניהן יחד ורוצין לאוכלן, אבל במלאכה אחרת היה דומה למשתכר. מפי רבי.
<h2>דף סב:</h2>
העלה לי פירות הללו וכו'. דהוי כמוכר מעשר שני ואסור. ותנן במסכת מעשר שני [פ"ב מ"א], מעשר שני ניתן לאכילה ושתייה וכו'. וכן משמע התם בכל המשניות דסחורה אסורה מדרבנן. וכן בירושלמי [מע"ש פ"ב מ"ז], ר' אלעזר בשם ר' סימוי, לא נתתי ממנו למת, מה אנן קיימין, אם להביא לו ארון ותכריכין, דבר שהוא לחי אסור למת לא כל שכן. וקשה לרבי, דתנן במעשר שני [ביכורים פ"ב מ"א] גבי ביכורים, והן נכסי כהן. ומפרש בפרק הזרוע והלחיים [חולין קל"א ע"א], למה אמרו נכסי כהן, ליקח בהן בהמה טמאה עבדים ושפחות. וכן תנן [מע"ש פ"א מ"ז] (בספ"ק) [ובפ"ב] דקידושין [נ"ו ע"א] אין לוקחין ממעות מעשר שני בהמה טמאה עבדים וקרקעות, משמע הא מלבושים מותרים. ואמרינן נמי בפרק הערל [יבמות ע"ד ע"א], ואימא ליקח לו ארון ותכריכין. ותנן (לי) נמי מעשר שני, משמע הא לחי דומיא דמת מותר והיינו מלבושים. ואומר רבי, דודאי המשניות חלוקות זו על זו. דמאן דאסר לקנות מלבושים קסבר מעשר ממון גבוה. ומאן דשרי קסבר מעשר ממון הדיוט. ופלוגתא דרבי מאיר ורבי יהודה בפ"ב קידושין [נ"ב ע"ב]. והא דאסר לקנות בהמה טמאה היינו שמא מדרבנן. או שמא לרבותא נקט, שאפילו דבר שאדם יודע שאין מעשר שני מתחלל עליה אפילו הכי אין לוקחין. ואתיא נמי הך כרבי מאיר דאמר ממון גבוה הוא. והא דאמרינן בפ"ב דקידושין דכרבי יהודה דאמר ממון גבוה ליכא אלא חד סתמא, אע"ג דכל הני סתמי אליביה אתיין. היינו משום דלרבי מאיר יש יותר סתמות. ועוד אומר רבי, שאין משניות חלוקות כלל, ומשום (קדשים) [קרא] נפקא לן שבהמה טמאה ועבדים אסורים, ושהוא צורך גופו מותרים. והא דתנן דארון ותכריכין למת אסור הא לחי מותר, דאורייתא. אבל מדרבנן אסור כל דבר, לפי שמצוה לעשות ממנו שלמים, ואסרו גם שכר פועלים. ותנן נמי (גם) במסכת מעשר שני [פ"א מ"א], אין ממשכנין אותו וכו'. ומה שאוסר שם ר' שמעון לסוך במעשר שני, מדרבנן. והירושלמי שאוסר מלבושים לחי, היינו לאסמכתא בעלמא. ואכילת בהמה שמותרת בשעת דישה במעשר שני, כדאמרינן בהשוכר את הפועלים [ב"מ צ' ע"א], מסתבר דאסר מדרבנן שלא בשעת דישה אפילו למאן דאמר ממון הדיוט. [דאילו] למאן דאמר ממון גבוה אסור להאכילו לבהמה מן התורה. ולכך היה מותר לחסום דישו לא איקרי מפי רבי. אך תימה לי, שדוחק לפרש דמן התורה אסורין בהמה טמאה ועבדים, הא מלבושים מותרים. ותו דאמרינן בפרק בכל מערבין [כ"ז ע"ב] ובב"ק [נ"ד ע"ב], דמונתת בכסף דרשינן כללי ופרטי, ולא אמרינן אלא פרי דבר שראוי לאכילה. אבל שאינו [ראוי] לאכילה לא אשכחן [דאיתרבי]. על כן נראה לי, דהא דתנן ולא נתתי ממנו למת דמשמע הא לחי מותר, [היינו] כגון שלקח מלבושים, והמעות של מעשר שני ביד לוקח. דאינו חילול ודאי. כדמייתינן מתניתין בפרק לולב וערבה [סוכה מ"א ע"א] מי שיש לו סלע של שביעית וכו', דמשמע שיהא (ה)שביעית ביד הלוקח. והא דאמרינן [מע"ש פ"ב מ"א] מעות של מעשר שני לא ניתנו אלא לאכילה ושתייה, היינו בירושלים ודרך מקח, שאינו יכול ליקח אלא דבר אכילה והוו חולין ביד הלוקח. והירושלמי דאמר דאפילו לחי אסור, היינו דהוו חולין ביד לוקח. והא דתנן אין לוקחין ממנו בהמה טמאה, הא מלבושין מותרין כשהן מעשר שני ניתנין לאכילה וכו' עד זה הכלל כל שאינו לאכילה ושתייה וסיכה אין ניקחין ממעות מעשר, היינו שקנאו בירושלים וחילל עליהן מעות. אבל אי הוו מעשר ביד לוקח מותר. והא דתנן מעשר שני [פ"א מ"א] אין מוכרין ואין ממשכנין אותו, היינו ודאי מדרבנן משום זילזול. אבל מלבושים אינו דומה לסחורה וליכא זילזול שהוא צורך גופו. אי נמי מלבושים עצמן אסורין מדרבנן. תדע דהכי הוא כדפרישית דאפילו לקנות נקיבות לאכילה אסור לכולי עלמא בפרק לולב הגזול [סוכה מ' ע"ב] שמא יגדלו מהן עדרים ופלוגתא דר' מאיר ורבנן, וכל שכן בהמה טמאה. ולא היה צריך במשנה לשנות אם לא כדפרישית. ומצאתי בסיפרי [פ' תבוא] ולא נתתי ממנו למת, ליקח לו ארון ותכריכין דברי רבי אליעזר, אמר לו רבי עקיבא אם למת אם לחי אסור וכו'. וצריך עיון במאי פליגי, אי פליגי בהא אי מותר לקנות מלבושים אי לא.
חמרין דנפיש אגרייהו. נראה דדמי לסחורה דרווחי טובא, אבל פועל אינו מרויח כל כך. ולא משום דמסייע ידי עוברי עבירה דאפילו פועל נמי.
שכרו לסתם יינן מהו. נראה דלכתחילה אסור להשתכר לסתם יינן, דאסרינן לעיל [נ"ו ע"ב] לדרוך עם הנכרי בגת אי לא ציירינן לידיה. אלא דיעבד מיבעיא ליה. וא"ת וליבעי בחמרין עצמן. י"ל פשיטא ליה דהחמירו כמו בחמרין דשביעית.
דאגר ארביה. נראה דשכרה מועט לעבור נהר קטן [והוי] כפועל. הקשה ה"ר אלחנן מאי שנא משתכר בהקדש דמשמע בפר' יהואש [דברי הימים ב' כ"ד] ובכמה דוכתי [שקלים פ"ד מ"ה, שבועות י' ע"ב, מעילה י"ד ע"ב] דמותר בהנאה. ואומר רבי דאיסור הקדש [אינו אלא] שנהנה ממנו, אבל לטרוח לצורך הקדש בשכר מותר. מפי רבי.
אתי לזבולי. וא"ת וליחוש בי קיברי נמי לזבל, דקבר מחובר מותר בהנאה דאמרינן בסנהדרין [מ"ז ע"א] גבי קיברי' [דרב] דשקלי מיניה עפרא לאישתא בת יומא. וי"ל דקבר דבנין מיירי דאסור בהנאה. וכן וישלך עפרו אל קבר בני העם נמי מיירי בקבר בנין. אי נמי דאי הוו קבורים [בקרקע] לית דרכא דאינשי לחטט זבל בקיברי. וא"ת והא פסקינן הלכה כר' יוסי לעיל פרק כל הצלמים דאמר זה וזה גורם מותר, ולכך קאמר או זורה לרוח דלא חייש לזבל. וי"ל דלכתחילה יש לחוש לדברי רבנן דחיישי לזבל. ולרבי יוסי הא דהשליך עפרה אל קבר בני העם ולא שחקו לזרות לרוח, משום שמא יאסף למקום אחד ויהיה זבל דע"ז, וחד גורם אפילו לר' יוסי אסור. מפי רבי.
הכא לא מוכחא מילתא. ותימה דאמרינן פרק בתרא דתמורה [ל"ג ע"ב], אלו הן הנקברין קדשים שהפילו וכו'. ואמאי לא חיישינן לתקלה מאחר שהן בעין. וי"ל שאין דרך לקבור בשר ומוכחא מילתא, אבל פירות דרך הוא להניחם בקרקע ולא מוכחא מילתא.
יזפי פירות שביעית. ותימה דתניא בתוספתא [שביעית פ"ח ה"א], בראשונה היו שלוחי ב"ד מתרין על מי שיש לו פירות היו נוטלין אותן ונותנין לו מזון שלש סעודות וכו' עד אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור, א"כ מאי איסור הוה הכא שהיו אוכלין העניים פירות שביעית בשמינית, והא מותרין לאכול. וי"ל שאוכלים בחזקת שאינן שלהם, והכא היו רוצים לאכול בחזקת שלהם ונהנים מדמי שביעית בחזקת שלהן אחר הביעור. אי נמי שמא סחורה היו עושים או מלוגמא, לכך באו קמיה דר' יוחנן. מפי רבי.
ופרעו להם בשמינית. וא"ת והא איכא ריבית, דפירות שמינית שווין יותר. וי"ל דהוו לדבי רבי ינאי בביתם תבואה, וליכא ריבית כדאיתא באיזהו נשך [ב"מ ע"ה ע"א]. ומשתכר בפירות שביעית ליכא, דלפי שוויין של פירות שביעית פרעי מפירות שמינית. אבל תימה לרבי, דאמרינן בפרק לולב הגזול [סוכה ל"ט ע"א] מבליע לו דמי אתרוג בלולב וכו' עד שאין מוסרין דמי שביעית לעם הארץ, וימכור לו אתרוג ולא יתן לו המעות לעם הארץ עד אחר קנין אתרוג, דהשתא לא הוו דמי שביעית. וכן אמר התם, מי שיש לו דינר ורוצה ליקח חלוק כיצד יעשה וכו'. ולמה לא יקח חלוק ויתן לו דינר לאחר כך. ואומר רבי, דכל זמן שפירות בעין הוו דמי פירות שביעית, ודבי ר' ינאי לא הוו פרעי אלא עד שיכלו פירות. והוא הדין שהיו יכולין אז בשביעית לפרוע דכיון (דאיכא) [דליכא הפירות] בעין. והא דסוכה שלא היה עם הארץ כל כך מקיף הדמים עד שיכלה (השביעית) [האתרוג] או (הדינ') [החלוק]. מפי רבי.
יאות הן עבדין. שפירות שמינית אין נתפסין בקדושת שביעית. מכאן אומר ה"ר אלחנן שאם יש ביד ישראל יין נסך וע"ז ומשמשיה דברים האסורים ותופסין את דמיהן, ומכרן לגוי בהקפה, דמותרין דמיהן. דהואיל ובשעת פירעון ליתנהו להני איסורי בידו, כי לאחר זמן גדול יתן לו גוי מעות. והוי כבא עליה ואחר כך נתן לה, שלא היה ברשותה בשעת ביאה. הכי נמי לא היו דמי ע"ז בידו בשעת משיכה. דהא ליתיה בשעת ביאה. ויש ספרים דגרסי מתנה בעלמא הוא דיהיב לה. ואין נראה לרבי, דהא לכשיבעול אמר לה ולאו מתנה היא.
<h2>דף סג.</h2>
אבל הקדישתו לא דהא איתיה בעיניה. וא"ת והא אמרינן פרק כל האסורין [תמורה ל' ע"ב] אין אתנן חל על המוקדשין דכתיב לכל נדר פרט לנדור. וי"ל דהכא דאיתיה בעיניה חל איסור אתנן עליו למפרע, והתם שנתן לה מתנה ולא הזכיר ביאה כלל, או מכר לה בהקפה והקדישתו, ואחר כך בא עליה במתנה [זו] או בחוב זה, אין איסור אתנן חל ודאי [למפרע].
בזונה גויה דלא קניא במשיכה. והיינו כר"ל [דדריש] מיד עמיתך במשיכה הא לגוי בכסף. ושינוייא בתרא כרבי יוחנן. ואין להקשות [מהא] דאמר רב חסדא בהזהב [ב"מ מ"ז ע"ב] כדרך שתיקנו משיכה במוכרין כך תיקנו משיכה בלקוחות, דס"ל כר' יוחנן, ואפילו הכי מצי לשנויי הך אפילו לר"ל. ואית דגרסי רב נחמן בר רב חסדא. ובבבא מציעא פירשתי.
וכגון דקאי בחצירה. וא"ת אמאי לא משני אידי ואידי בטלה זה, הא דקאי בחצירה הא דלא קאי בחצירה. וי"ל דניחא ליה לאוקומי בטלה סתם ואפילו קאי בחצירה, דלא אסרה תורה אתנן שאינו מוברר מאחר שיכול לדחותה לטלה שלא נולד עדיין, ואי נמי אין יכול לדחותה (אלא) לטלה שבשוק אפילו הכי אין זה אתנן מוברר. מפי רבי. וא"ת כיון דאתנן דקרא [מיירי] דקאי בחצירה, אם כן היכי מייתי במרובה [ב"ק ע' ע"ב] ובהשוכר את הפועלים [ב"מ צ"א ע"א] מאתנן דחייב לשלם לצאת ידי שמים. מפי רבי.
<h2>דף סג:</h2>
ואינו חושש לא משום מעשר. פירש רבינו שלמה משום דמאי. ור"ת פירש דכל מקום שמזכיר מעשר בהדי שביעית היינו מעשר שני. וסתם עמי הארץ לא חשידי אהאי, כדאמרינן בבכורות [ל' ע"א] הואיל ובעי חומה חמיר ליה. אלא מיירי בודאי חשוד למכור מעשר שני לשם חולין, לכן חשוד על השביעית. אבל סתם עם הארץ [לא]. ויותר פירשתי בפ"ב דכתובות [כ"ד ע"א].
משום שביעית. שמא יקחו פירות שביעית מן החשוד למוכרן. ותניא אין מוסרין פירות שביעית לעם הארץ. כן פירש רש"י. ואין נראה לרבי, חדא דמעשר ויין נסך טעמא אחריתי אית בהו. ועוד דלמסקנא דמוקי לה בנשא ונתן ביד ובטלו ואכלו אין איסור לשביעית נמי אלא דספי להו. לכך נראה לרבי לפרש משום דספי להו גם בשביעית, דחד טעמא דיין נסך ומעשר. דמדקאמר להו צאו ואכלו נמצא פורע בפירות שביעית. וממעשר שני אפילו בירושלים אסור. נמצא מאכילן איסור פרעון חובו. ומוקי לה בטלו ואכלו דקא ספי להו בידים. אבל צאו ואכלו שרי. אין זה משום פרעון חובו כמו דבי ר' ינאי, כיון דלא יפרע עד לאחר שאכלום. מפי רבי.
בחנוני המקיפו. פירש רבנו שלמה חנוני סומך עליה, והוי כנותן מיד ליד, דמשעת הקפה מיד קנוי לו דינר בכל מקום שהוא, דמשועבד לו בעל הבית. ודבי ר' ינאי לאו חנוני הרגיל להקיפו נינהו, ולא סמכא דעתייהו עלייהו כולי האי, לא משתעבדי דבי רבי ינאי מהשתא אלא לאחר זמן. ותימה לרבי והא לוה למלוה משתעבד. ועוד הא אתנן בטלה סתם אמרינן לעיל, ואפילו עומד בחצירה פי' לעיל דאינו נאסר ואע"ג דמשתעבד לה משעת ביאה. וא"ת התם האי טלה לא היה משועבד בשעת ביאה אלא (שאר) [שאר נכסיו] והאי טלה הוי חליפי אתנן, ואמרינן בפרק כל האסורין [תמורה ל' ע"א] הם ולא שינוייהן, וכל שכן לא חליפיהן, להכי אינו נאסר. אם כן איך מייתי מינה אדבי רבי ינאי דבא עליה ואחר כך נתן לה, דילמא התם משום דהוי חליפי ומותר. אלא ש"מ דאין זה נתפס באיסור אתנן, והוא הדין לדבי רבי ינאי, ואע"ג דמשתעבדי. ותו מאי קאמר חנוני שאין מקיפו מי לא משתעבד, אדרבה קשיא טפי. ואי משום מילתא דרבי ינאי ואתנן, הוה ליה לאקשויי ודבי רבי ינאי ואתנן מי לא משתעבדי. וא"ת היינו דקרי להו דחנוני שאין מקיפו, מ"מ מה צריך ראייה מרבא, וכי חידוש הוא דלוה למלוה משתעבד. ועוד לא היה לו להזכיר דקני ליה דינר גביה, אלא משתעבד ולא משתעבד. לכן נראה לרבי לפרש בחנוני המקיפו, דמשעבד ומקני ליה דינר בשביל הטבה, שמאמינו, והוי כאילו נותן דמים עכשיו. אבל דבי רבי ינאי, נהי דמשתעבדי, מיהו כיון שאין רגילין להקיף לא מקני להו דינר מכיסיה לקנות מהשתא. והא דחנוני על פינקסו שניהם נשבעים ונוטלים מבעל הבית, היינו שיעבודא דאורייתא, ובחנוני שאין מקיפו. ולהכי לא מייתי כי פריך מינה מרבא גוי וחנוני שאין מקיפו מי לא משתעבדי. אי נמי יש לומר דהוי משועבד התם לפי שבעל הבית אינו כופר כלום. ותו חנוני שאין מקיפו מי לא משתעבד, אפילו לא יעשה לו שום טובה משועבד הוא מן התורה, הא רבא וכו'. והדרא קושיא לדוכתיה, שלא תחלק בין ר' ינאי וברייתא זו. אלא לא שנא כיון דלא מייחד ליה שיעבודיה לא מיתסר. והיינו טעמא דטלה סתם. ואפילו למאן דאמר יש ברירה, כיון שאין האתנן מוברר בשעת ביאה מותר. וכל שכן דבי רבי ינאי שאין שיעבוד הפירות מוברר, דאינן בעולם. והכא כשהקדים לו דינר. אי נמי ייחדו, וחשיב כמאכילם פירות שביעית שהדמים נתפסים בדמי שביעית ופורע חובו מפירות שביעית, כדפרישית לעיל. מיהו הלשון אע"ג [ד]משתעבד לא אתי לפירוש רבי, דאין השיעבוד גורם האיסור אלא הטובה שמאמינו. אלא בדוחק, כלומר אע"ג שמשתעבד ליה כמו שמאמינו בשביל הטובה, לא מיתסר. ויש ספרים דלא גרסי אע"ג דמשתעבד. מפי רבי.
כשהקדים לו דינר. כולה מיירי בשהקדים לו דינר, דרישא כשאמר להו טלו ואכלו בדינר זה, נותן להם בשעת הקנין. וליכא למיפרך ליפלוג וליתני בדידה, בד"א בשהקדים אבל וכו' [להכי ק]תני טלו ואכלו. וא"ת ליפלוג בין טלו ואכלו לצאו ואכלו. וי"ל דרישא רבותא קמ"ל, דאפילו אמר טלו ואכלו בדינר זה ונתן הדינר לחנוני במאכל מותר, דאינו אלא שלוחו של חנוני. וסיפא קמ"ל דאע"ג דלא [אמר] לחנוני בשעה שנתן להם דינר ולא מידי, כיון שלבסוף הוא פורע איגלאי מילתא דמדידיה קא אכלי, ולאו שליחותיה דחנוני קא עביד. מפי רבי.
ויתיב ר' חייא בר גמדא גבייהו. תמה ר"ת דלא אשכחן דהאי דיתיב גבייהו לא אמר ולא מידי כי הכא. ואומר ר"ת דזו הישיבה היה מעשה דכתובות [נ"ג ע"א] דקאמר התם יתיב רב נחמן ועולא ואבימי ויתיב ר' חייא בר גמדא גבייהו אדהכי אתא ההוא דשכיבא ארוסה קמייהו עד אמר להו ר' חייא בר גמדא תנינא אשתו ארוסה וכו'. אלא שהתלמוד קבען על סדר המסכתות.
אין עודרין עם הגוי בכלאים. הכא משמע דבשל גוים נוהגת כלאים. ואינה ראייה, דהכא בכלאי זרעים איירי, שמותרים בחוצה לארץ אפילו לישראל. ואמרינן נמי בפרק בתרא דיבמות [קכ"ב ע"א] גוי שהיה מוכר פירות ואמר פירות הללו של ערלה ושל עזקה הן וכו', משמע דנוהגין כלאים בשל גוים. וכן תנן בפ"ק דערלה [פ"א מ"ב] נכרי שנטע וגזלן שנטע חייב בערלה. ותניא בתוספתא [ערלה פ"א ה"ה] גוי שהרכיב עץ מאכל על גבי אילני סרק מאימת מונה לו משעת נטיעתו. ועוד שנינו (בפ"ב) [בפ"ק] דערלה [פ"א מ"ב], (עד) [עת] שבאו אבותינו לארץ ומצאו נטוע פטור. ובגמרא דתלמוד ירושלמי [ערלה פ"א ה"ב], כי תבואו ונטעתם כל עץ מאכל, פרט לשנטעום גוים עד שלא באו לארץ, משמע אי לא מיעטינהו קרא היתה נוהגת בהם ערלה. אך זו דחה ר"ת, כי טעמא דזכו ישראל בארץ בתוך שני ערלה כאילו נטעו הם. וכל הני שהביא יש לדחות, דבארץ איירי וכמ"ד אין קנין לגוי. ועוד הביא ה"ר פטר (ב)תוספתא דתרומה [פ"ב הי"ג], אבל ערלה וכלאי הכרם שווין בגוי ובישראל בסוריא ובחוצה לארץ אלא שרבי יהודה אומר אין לנכרי כרם רבעי בסוריא וכו'. משמע דערלה וכלאי הכרם נוהגין בשל גוים. ור' יהודה אית ליה יש קנין לגוי, בהשואל [ב"מ ק"א ע"א] גבי המקבל שדה אבותיו מן הגוי לפירוש ר"ת. ותו ראייה מדאמרינן לעיל [ל"ה ע"ב] שאסרו גבינות הגוי שמעמידין אותן בשרף ערלה. ואין לדחות דערלה של ישראל היו לוקחין דלא פלוג רבנן לאוסרן אף מערלה דגוי. ותו אמרינן בספ"ק דקידושין [ל"ח ע"ב] יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט. והתם בערלה דגוי. וכ"פ רבנו שלמה שם. ותו הביא ר"ת מירושלמי דסוף ערלה [פ"ג ה"ד], דתנן [כל] מצוה התלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ חוץ מערלה וכלאי הכרם, עד לא אתיא מתניתין אלא דברים הנוהגים בישראל ובגוים וכו', אלמא משמע דערלה וכלאי הכרם נוהגים בשל גוים. ואין לדחות [דאתיא] כמ"ד אין קנין, דא"כ אפילו חלה תנהג בשל גוים. ומיהא שמעינן דחדש נוהג בשל גוים ואפילו בחוצה לארץ. וכן קיימא לן במנחות [ס"ח ע"ב]. מפי רבי.
<h2>דף סד.</h2>
רבי עקיבא אומר אף המקיים. פירש רבנו שלמה, גדר סביב. וכן נראה דהוי לאו שיש בו מעשה. דהכי סלקא שמעתין דריש (פ"ג) [פ"ק] דשבועות [ד' ע"א], דר' עקיבא סבר לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו. וכן משמע פ"ק דמכות [ד' ע"ב]. וא"ת מאי קאמר לעקור היה אסור שרוצה בקיומו, אע"ג דאין כאן מעשה כלל. וי"ל דהאי עוקר מראה בעקירתו שרוצה בקיומו במה שהוא משתכר. ולכך היה אסור אי לא משום מיעוטי תיפלה. ולא דמי לשאר. ותימה לרבי, דאמרינן פרק בתרא דמכות [כ"א ע"ב], א"ר ינאי המחפה בכלאים לוקה, והא אפילו רבנן מודו במחפה. וי"ל דריש לקיש סבר כההוא אמורא דריש מועד קטן [ב' ע"ב], דמוקי לה כולה כר' עקיבא, ותני שרבי עקיבא אומר אף המקיים. מפי רבי. וא"ת למ"ד בריש מו"ק מנכש [חייב] משום חורש דמרפי לארעא, וכל שכן עודר [דמיחייב] משום חורש. אם כן לרבנן לא יהא אסור לעדור, דהתם אינו מחייב מנכש אלא לרבי עקיבא ולא לרבנן. וי"ל דמדרבנן מיהא מודו דאסור, דדמי קצת לזורע. א"נ י"ל דודאי לרבנן שרי לעדור, והכא לא אסר אלא משום (מתני) קנס. והיינו דפריך אי רבנן אפילו לקיים נמי. פירוש כגון עשיית גדר או ניכוש. והאי דלא קאמר אפילו לעדור נמי, דניחא [ליה] לאקשויי לכולי עלמא. מפי רבי.
מדר' יהודה נשמע לר"ע. וא"ת מוכח מדר' יהודה להדיא. וי"ל דשמא חומרא דיין נסך שאני ולא דמי למתני' קנס, אבל איסור כלאים דומה לעיל ליין נסך. א"נ י"ל משום דאיירי במילתיה דר"ע מתחילה מביאה. מפי רבי. דמי ע"ז ביד גוי מותרים. פירשתיה לעיל בפ"ק [י"ב ע"א].
זבינו כל דאית לכו. וא"ת יבטלוה. י"ל שהיו רוצים למוכרה ביוקר לעובדיה, ולא היו יכולים למוכרם בגירות משום לפני עור. וא"ת הא אמרינן לעיל פרק רבי ישמעאל [נ"ג ע"א] מכרה לעובדיה לא בטלה. וי"ל דהכא דעתייהו לאיגיורי ומבטלי, ולא הוו דמי ע"ז. ותמה ה"ר אלחנן תינח ע"ז דשייך בה ביטול, יין נסך מאי ביטול אית ביה. ויביא ראייה מדנקט כל דאית לכו, גם יין נסך במשמע. וי"ל דיש חילוק בין יין נסך לע"ז, דהאי דאורייתא וחמירא, והאי דרבנן. מפי רבי.
<h2>דף סד:</h2>
תניא נמי הכי בד"א בירשו. נראה לרבי, דאירושת גר דאקילו בה מייתי לה. דאי מרישא דגר וגוי שירשו וכו' הוה אמינא טעמא משום דיש ברירה ומן הדין הוא מותר. קמ"ל הך דקתני אבל נשתתפו לא, ואי משום דיש ברירה אפילו נשתתפו נמי. אלא טעמא דבירושה אקילו בה, אבל נשתתפו פשיטא ליה דלא, דקנה מן התורה, הואיל והן שותפין חליפי ע"ז קא שקיל. וכן בפ"ק דקידושין [י"ז ע"א] בתר דאוכח מברייתא ראשונה דירושה דרבנן, (ו)קאמר תניא נמי הכי ההיא גופא. דליכא למימר משום ברירה, דאם כן אפילו נשתתפו. מפי רבי.
דלא פלח לא מבטל לה. הקשה ה"ר אלחנן גר תושב אמאי אינו מבטל ע"ז, והא אמרינן פרק כל הצלמים [מ"ב ע"א] דאפילו ישראל יכול לבטל ע"ז אלא משום דילמא מגבהה והדר מבטל לה ואע"ג דלא פלח לה. וי"ל התם רבא הוא דמשני לריש לקיש ושמא ליה לא סבירא ליה. ויותר פירשתי פרק כל הצלמים.
כל שקיבל עליו שלא לעבוד ע"ז. הקש' על רש"י, שפירש בהחולץ [יבמות מ"ח ע"ב] דקאמר הגר זה גר תושב. ופירש רבינו שלמה שהזהירו הכתוב על חילול שבת שהוא כעובד ע"ז. והכא משמע שלא הוזהרו רק אשבע מצוות. ועוד גוים הוזהרו על ע"ז, וכי הוזהרו על שבת. ועוד דאמרינן פרק ארבע מיתות [סנהדרין נ"ח ע"ב] גוי ששבת חייב מיתה. ועוד דרבי עקיבא (דאית הך) [דאיתא בהך] ברייתא אית ליה פרק ארבעה מחוסרי כפרה [כריתות ט' ע"א], דגר תושב אין מוזהר אשבת, והתם תנאי דחמי' בעשיית מלאכה בי"ט היינו דרבנן. ופי' דהא דאמרינן בהחולץ דגר תושב מוזהר אשבת זהו כשעושה מלאכה לישראל, דקאי אקרא דוינפש בן אמתך והגר. ה"ר אלחנן.
ואין מפקידין אצלו יין. פירש רבנו שלמה דאינו מקפיד על מגע גוי. והקשו בשם ר"ת, א"כ למה מייחדין אצלו יין, דע"כ בהודיעו שהוא מפליג, דאי לא הודיעו אפילו בגוי מותר. א"כ למה לא נחוש למגע גוי מאחר שהוא מפליג מיל או חצי מיל. ופירשו בשמו כעין שמוגה בפירוש רש"י, דאין מפקידין אצלו יין לזמן מרובה, דילמא אתי לאיחלופי ביין של גר תושב שהוא אסור. ולמגע גוי לא חיישינן, דכיון דאין לו הנאה בכך לא יניחנו ליגע. ומשמע דאפילו ביינו מקפיד אמגע גוי, מדקתני יינו כשמנו שמותר בהנאה, דאי לא קפיד ליתסר בהנאה. אבל מייחדין אצלו לזמן מועט לא חיישינן לאיחלופי, ולמגע גוי לא חיישינן כדפרישית, ואיהו גופיה דלא פלח ע"ז לא נגע ולא מנסך. ורבי פירש אין מפקידין אצלו יין אפילו בעיר שרובה ישראל, והיה לו לירא שמא יראנו ישראל, אינו מקפיד על מגע גוי. אבל מייחדין אצלו יין, פירוש ישראל מניחו בביתו של ישראל עצמו אע"פ שיודיעהו שהוא מפליג, כי מגעו של גר ביינו של ישראל אינו אוסר. שלא גזרו במגעו אלא ביינו של גוי עצמו, כדתני יינו כשמנו. וזהו היכא שידוע לנו שלא נגע גוי. והגוים אין מצויין בבית ישראל כלל כמו בבית גר. ועוד דמירתת גוי ליגע ביין בבית ישראל כיון שלא הודיע לגוי שהוא מפליג אע"פ שהודיעו לגר. ואם תמצא לומר שגזרו על מגע גר ביין ישראל, נעמיד הך סיפא דמירתת לייחד כרבי יהודה או כרבנן, דליכא למיחש. כי למה יגע, כיון שאינו צריך לא לנסך ולא לגנוב כדי לשתות, שהרי קיבל עליו מצוות. אבל לרבי מאיר לא נוכל להעמידה, דחיישינן שמא יגע לגנוב כדי לשתות. מפי רבי.
ומעשה היה בגר שמל ולא טבל טבילה כראוי, ושהה בבית ישראל זמן מרובה, ונגע ביינו והתירו בשתייה, מאחר שקיבל עליו עול מצוות. והא דאמרינן עבדים ושפחות שמלו ולא טבלו עושין יין נסך, לפי שאינן מתגיירין בלב שלם, כדפרישית לעיל [נ"ז ע"א]. ואמרינן נמי [נ"ט ע"א] גבי גרים שמלו ולא טבלו, צא והכרז על בניהם וכו' ועל יינם לא הקפיד ואע"פ שמסתמא היו נוגעין. ועוד דבשל סופרים הלך אחר המיקל. ואפילו לישנא דאמר יינו כשמנו היינו משום חתנות, אבל על מגעו בשל ישראל לא יקפיד.
<h2>דף סה.</h2>
כי תניא ההיא להחיותו. והקשה ה"ר אלחנן והלא מיד כשעבר אשבע מצוות חייב מיתה כדין בני נח, ואזהרתן זו היא מיתתן. ואומר רבי, דכל זמן שלא דנוהו [ב"ד ע"פ] עדים אינו חייב מיתה. תדע דקיימא לן [כ"ו ע"א] הגוים לא מעלין ולא מורידין, דכיון דלא דנוהו בית דין אינו חייב. מפי רבי.
טעמא דא"ל לעתותי ערב כרב. תימה אמאי לא משני דמתניתין רשב"ג היא דאמר [ע"ד ע"א] ימכר כולו [לגוים] חוץ מדמי יין נסך, ולכך שכרו מותר חוץ מאותו משהו. וברייתא כרבנן דאסרי כל היין וה"ה הכא כל השכר אי לא דאמר לו לעיתותי ערב. י"ל דניחא ליה לאוקמי כולה כרבנן. אי נמי שכרו מותר משמע כולו. א"נ אומר רבי דיין נסך שביד גוי לא אתי למוכרו לישראל, ולכך מיקל רשב"ג. אבל השכר אתי למוכרו לישראל, אימא אפילו רשב"ג לא יקיל בו. וכן איתא בירושלמי דמכילתין [פ"ג הי"ג] ומסכת ערלה [פ"ג ה"א], דאמרינן התם, כד נחית מן אילפא אשכח לר' יעקב בר אידי מקשה, נטל הימנה כרכר אסור בהנאה, ארג בו את הבגד אסור בהנאה, ותנינן יין נסך שנפל לבור אסור בהנאה, רשב"ג אומר ימכר כולו חוץ מדמי יין נסך שבו וכו', עד תמן דרך בני אדם ליקח בגד מגוי ואין דרך בני אדם ליקח יין מגוי. מפי רבי. וא"ת לוקמה כרבי אליעזר דאמר פרק כל הצלמים [מ"ט ע"ב] דיש פדיון לע"ז ויוליך הנאה לים המלח. ואפילו בלא זה וזה גורם קאמר ליה גבי ההוא גברא דאיערב ליה חביתא דיין נסך בגו חמריה וכו', י"ל דניחא ליה לאוקומי מתניתין כרבנן ואע"ג דקיימא לן כרבי אליעזר.
שוכר מניח עליה כיסתו. כן גורס ר"ת, לשון כר וכסת. ול"ג כסותו, דפשיטא שיוליך ואפילו כסות שניה, כיון שרגיל ללובשה. ואומר ר"ת, כי כסת הוא קטן וכר גדול, כדתנן [כלים פכ"ח מ"ה] כר שעשאו סדין וכסת שעשאו מטפחת. ואמרינן בגיטין פרק השולח [גיטין מ"ז ע"א], בתי כריסי כרי. ובפרק בתרא דעירובין [ק' ע"ב], אשה נעשית כר לבעלה.
<h2>דף סה:</h2>
כי קטרח בהיתירא קטרח. פירש רש"י, דלא הוי יין נסך עד דמטי לארעיתא דמנא. ותימה והלא נצוק חיבור. י"ל דאינו נאסר בהנאה, כמו תערובת לרשב"ג דאמר ימכר כולו חוץ מדמי יין נסך שבו. והא דפריך לקמן [ע"א ע"א] דמשיכה בגוי קונה, דאמר להו רב להני סבוייתא כי כייליתו חמרא לגוים וכו', ומסיק סוף סוף מדמטי לאוירא דמנא קנייה ויין נסך לא הוי עד דמטיא לארעיה דמנא, ש"מ נצוק הוי חיבור. ולספרים דגרסי ליה תימה אמאי לא אמר להו קטופו קטיפי כי היכי דלא ליהוי נצוק, כדאמר להו רב ששת להנהו שפוכאי [ע"ב ע"ב]. ושמא סבוייתא דרב היו מוכרים יין לרוב ולא היו יכולים למיקטף כל כך. ושוב פירש רבי דאפילו רבנן דרשב"ג לא יאסרו את העליון בהנאה בנצוק על ידי התחתון האסור, דלא יחמירו כל כך בתערובת, לפי ספרים דלא גרסו ש"מ נצוק חיבור בהנהו סבוייתא דשמעתא דמשיכה בגוי קונה. אבל לספרים דגרסי וגם לפי מה שמשמע שם אם יש (ערב) [תערובת] יין אסור בהנאה, צ"ל דאסרו רבנן בלא תערובת [אטו] בתערובת. מפי רבי.
ואם היו מבוקעות אסורות. בירושלמי [פ"ה ה"ג] מפרש דמיירי בענבים המחוברים לאשכול. אבל אם ניטל העוקץ הוו כמבוקעות. יש ספרים דגרסי במשנה נפל על גבי תמרים ועל גבי תאינים אם יש בהם בנותן טעם אסור. ועכשיו צריך לחלק בין תמרים ותאינים שהן לחין לגרוגרות שהן יבשות. ולכך נותן בהן יין טעם לפגם. ולספרים דל"ג להך דתמרים ניחא שאין צריך לחלק כלום, אלא הא דפריך מעשה לסתור, אנפילת יין על ענבים קאי. ותו אי גרס' הוה ליה למימר חסורי מחסרא והכי קתני בד"א בתמרים ותאינים לחים אבל ביבישים דהוו כעין גרוגרות הוי נותן טעם לפגם. וכן משמע לקמן [ס"ו ע"א] בספרים דל"ג, והא מדקתני סיפא זה הכלל כל שבהנאתו וכו' מכלל דיין ע"ג ענבים בנותן טעם. מיהו יש ספרים (דל"ג) [דגרסי] מכלל דבנותן טעם עסקינן. ואין כאן הוכחה לפי זה. מפי רבי.
וכן חומץ שנפל לתוך גריסין. וא"ת אמאי איצטריך לאשמועינן, נותן טעם לפגם הוא ומותר, מרישא שמעינן לה. י"ל [הא קמ"ל] דלא גזרינן רותחין דפגם אטו צוננים דמשביח. מפי רבי.
איתיביה רבה בר ליואי לרבא. תימה היכי טעה רבא, והא בפסחים [מ' ע"ב] גבי ההיא ארבא דטבע בחישתא ושרי רבא לזבוני איתיביה רבה בר ליואי כי הכא והדר ביה. ואמאי טעה כאן. ושמא באחרונה הקשה לו, והתלמוד קבע פירכא על שניהם, ואין נכון לומר [כי] שכח רבא מה שהקשה לו וחזר וטעה. מפי רבי.
בגד שאבד בו כלאים. תימה ליבטל ברוב, דאמרינן בתמורה [ל"ד ע"ב] שער נזיר ושער בכור שארג בבגד יבטל בבגד, אי לא משום דהוי ציפרתא דלא בטיל והוי דבר חשוב. ואומר רבי דלא שייך ביטל ברוב אלא איסור בהיתר, אבל הכא האי היתר והאי היתר, ואיסור ע"י תערובת בא, לא שייך למימר ליבטל. מפי רבי.
ולא יעשנה מרדעת לחמור. נראה [הטעם משום] שמא יקרע בגדו ויתפרנו עליו. וכן אמרינן לעיל [ל"ב ע"א] גבי נודות של גוים, שמא יקרע נודו וכו'. ודוקא אבד דלא מינכר. אבל ודאי כלאים לא חיישינן. וכן בתכריכי המת, כדתנן [כלאים פ"ט מ"ד] [מרדעת] החמור ותכריכי המת אין בהן משום כלאים. [והיינו] בהצעה דוקא דאינה אלא דרבנן, כדאמרינן בספ"ק דביצה [י"ד ע"ב] לא יעלה עליך אבל אתה מותר להציעו תחתיך אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תיכרך נימא וכו'. וכיון דאינו אלא מדרבנן לא אסרו חכמים. והיינו טעמא דכרים וכסתות אין בהם משום כלאים ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהם. הקשה ה"ר שמעון מיונביל, אם כן בפרק קמא דביצה [י"ד ע"ב] קתני, משלחים כלאים לחבירו ביום טוב, ודחיק לאוקמא בקשין, ואמאי לא מוקי לה בכרים וכסתות דאין בהם משום כלאים. ואומר רבי, דלהכי מוקי [לה] בקשין, [רבותא] קמ"ל אע"ג דאיכא למיטעי ברכין לא גזרינן, אבל בכרים וכסתות מאי קמ"ל, פשיטא דמשלחין. מפי רבי.
אבל עושין אותו תכריכין למת. ותימה והא איכא לועג לרש, כדאמרינן פרק התכלת [מנחות מ"א ע"א] אמר שמואל כלי קופסא חייבים בציצית ומודה שמואל בזקן שעשה לכבודו שפטורה מציצית וההיא שעתא רמינן ליה משום לועג לרש. ואומר ר"ת, דשאני ציצית שהיא חשובה (שקול) [ושקולה] ככל המצות כדאמרינן במנחות [מ"ג ע"ב]. ועוד שציצית עולה בגימטריא תרי"ג עם ח' חוטין וה' קשרים, ואיכא לועג לרש. ומהא דאמרינן פרק מי שמתו [ברכות י"ח ע"א] דא"ל חנינא לר' יונתן דלי תכלתא פן יאמרו למחר באין אצלינו ועכשיו מלעיגין עלינו, אין להביא ראייה שלא היו להן ציצית. דהכי פירושה שהן מקיימין [מצוה] והמתים פטורים. אבל תימה שעתה נהגו להסיר ציצית מן המתים. ואומר ר"ת דשאני ציצית, דעדות הוא עליו שקיים כל התורה, אבל הם היו ראויים לאותה עדות ולא של עכשיו. והא דמתי מדבר היו להם ציצית [ב"ב ע"ד ע"א] אין ראייה, דשאני מתי מדבר שהיו נכנסין חיין בקבריהם, כדאיתא באיכה רבתי [בפתיחתא אות ל"ג]. ורבי אומר דהתם בימי חכמים לכולם היו ציצית בחייהם, וגם במותם יעשו ציצית. ועכשיו שאין לכולם ציצית, במותם לא יעשו אפילו להני דעשו בחייהם, דלא ליכספו הנהו דלא עשו. כה"ג דאמרינן בפרק בתרא דנדה [ע"א ע"א] גבי מטבילין כלים ע"ג נדות וכו'. [וכי תימא אדרבה בהכי ניחא טפי דליכספו וליזלו. הא ודאי ליתא] משום דבימי חכמים היה לכולם טלית בארבע כנפות ועשו ציצית, ואם היה עושה טלית כעין שלנו היה נענש, אבל אנו אין לנו כך ואין אנו נענשים. ומ"מ נכון לקנות טלית בארבע כנפות להתחייב בציצית, כדאמרינן (בברכות) [בסוטה] [י"ד ע"א] אמר משה מצוות שיוכלו להתקיים על ידי יתקיימו. ועוד אומר רבי, שסמכו אהא דאמרינן במסכת שמחות [פי"ב] אבא שאול צוה את בניו קברוהו תחת מרגלותיו של אביו והתירו תכלת וכו'. ולא ידיע לן טעמא מאי [צוה ל]התירו. ויש מפרש דלא שייך לועג לרש בכלאים, דאינו נהנה. ואין נראה דלא מצינו שיתחייב בציצית כיון שאינו נהנה שכמו שמוכרי כסות מוכרין כדרכן וכו' הוא הדין נמי דפטירי מציצית. דהא דתנן במסכת כלאים [פ"ט מ"ב] לא ילבש אדם כלאים אפילו עשרה זה ע"ג זה ואפילו לגנוב המכס, ומשמע שאינו נהנה ואפילו הכי אסור, היינו מדרבנן. ולי נראה דהך דמנחות אליבא דשמואל קאמר לה אביי, דאית ליה בשבת פרק השואל מצוות אין בטילות לע"ל, ואם לא יטילו לו ציצית יתבייש בין שאר צדיקים שיש להם. והא דתלי טעמא משום לועג לרש, היינו לאותן [החיין] שאצל המת, שיעשו לו. דאם לא יעשו, לועגין הן, שאינן חוששין בו. והך מתניתא מוקי שמואל כדבי ר' ינאי דאמר בנדה פרק האשה [ס"א ע"ב], לא שנו אלא לסופדו אבל לקוברו אסור. ור' יוחנן אית ליה מצות בטילות, ופליג [וסבר] אפילו לקוברו מותר. ומה שכתוב במדרש, למה נסמכה פרשת מקושש לפרשת ציצית לומר לך שמתים חייבים בציצית, נראה דסבר כשמואל דאין מצות בטילות. ומה שנוהגין להתיר ודאבא שאול דשמחות, נראה משום דקיימא לן כר' יוחנן דמצות בטילות.
וזבוני לגוים שלא בפני ישראל. ולא חיישינן שמא יאכל גוי עם ישראל בקערה, דלא חיישינן לתערובת פת של גוים, דלא חמיר מדמאי ואיכא טעם יין נסך, דלא שכיחא מילתא ולא גזרינן.
<h2>דף סו.</h2>
ורבא (כמאן) [אמר] בנותן טעם. נראה דפליג אדרב הונא לעיל [נ"ו ע"ב] גבי מחזיר לגרגותני. ושם פירשתי.
והא מדקתני סיפא זה הכלל כל שבהנאה וכו' מכלל דרישא בנותן טעם עסקינן. יש שהיו אומרים דבאיסורין דהוו במשהו לא אמרינן בהו נותן טעם לפגם מותר, דהא אין לך בטל טעם יותר ממשהו באלף ואסור, ומפרשי הכא מכלל דרישא בנותן טעם ולכך מותר שלא כדרך הנאתו דאי במשהו אפי' נו"ט לפגם הוה אסור. ולא נהירא. וגם ר"ת פירש דנותן טעם לפגם מותר בכל איסורים. ונראה לי דהא [דאמרינן] מין במינו במשהו, לא בטל האי משהו, אבל נותן טעם לפגם בטל ודאי. ואי אמרת שתאסור, במין שאינו מינו, כגון חמץ בפסח לדברי רש"י דהתם מדינא הוה בטל אעפ"כ אוסר במשהו, א"כ ה"ה נותן טעם לפגם. לא היא, דהא לא אסרינן מין שאינו מינו אלא דגזרינן אטו מינו, ומין במינו גופיה לא נאסור בטעם לפגם אם כן מצינו טפל חמור מן העיקר, לכך נראה דכל איסורין יש להתיר נותן טעם לפגם.
וכל מין במינו במשהו. פסק רש"י דכל איסורין שבתורה במשהו מין במינו. ור"ת פסק בששים. והביא ראייה מדאמר רבא [חולין צ"ז ע"ב] אמור רבנן בטעמא וכו' מין במינו דליכא למיקם אטעמא בששים. וה"ר אפרים פירש דהתם בשמנו דגיד הנשה בבשר מיירי, דמין במינו הוא בטעמא ולא בשמא, אבל שמא וטעמא במשהו. ור"ת השיבו [תשובה סימן ס"ח] הא ליתא, דטעמא ולא שמא לא היה קורא מין במינו, ולא קאמר רבא במשהו במין במינו הכא אלא בטבל ויין נסך, מדנקט הני חמרא דחיטי בשערי וכו'. וכולה שמעתין איירי הני דלכולהו במשהו. וא"ת דרבא לא ס"ל הך כללא דגיד הנשה, אע"ג דאיהו אמר. כדאמרינן פרק התקבל [גיטין ס"ה ע"א] שלש מדות בקטן וכנגדן בקטנה חולצת. ובפרק יוצא דופן [נדה מ"ו ע"א] אית ליה לרבא דחליצת גדולה בעינן, וקטנה דשרי לחליצה היינו אליבא דרבי יוסי פרק מצות חליצה [יבמות ק"ה ע"ב]. ליתא, דתינח התם שעושה בו מדה, אבל הכא לא יעשה מידה מה שאינו סובר, יאמר מין בשאינו מינו ולא יאמר מין במינו. אי נמי יש ספרים דגרסי רבה התם [גיטין ס"ה ע"א] וניחא. ויותר פירשתי בפרק שני דפסחים [ל' ע"א].
תבלין שיש להן שנים ושלשה שמות. פירש רש"י כגון פלפל שחור ופלפל לבן פילפל ארוך. ותמה ר"ת נ"ע מדקתני סיפא ר' שמעון אומר שני מינין משם אחד או שני שמות ממין אחד אין מצטרפין, ושני שמות ממין אחד היכי משכחת לה. ועוד שלא מצינו שם בכל התלמוד אלא לשום איסור, כגון [מכות ד' ע"א] שלא השם מביאו לידי מכות, וכן בפרק איזהו נשך [ב"מ ע"ד ע"א] עובר בכל השמות הללו. ופירש ר"ת שלשה עניני איסור כגון ערלה והקדש ועיר הנדחת או ע"ז, וכלאי הכרם ליכא למימר כי לא מצינו תבלי' באיסור כלאי הכרם. וכן משמע בירושלמי בפרק שני דערלה [פ"ב ה"א], דקתני התרומה ותרומת מעשר וביכורים אסור' ומצטרפין. וקאמר בגמרא לא צריכא [אלא] לרבי שמעון דאמר אין מצטרפין. פירוש קמ"ל דהכא מצטרפין. וכן משמע בההיא גופה לעיל דקתני [ערלה פ"ב מ"א] הערלה וכלאי הכרם עולין באחד ומאתים ומצטרפין זה עם זה ואין צריך להרים, ר' שמעון אומר אין מצטרפין, ר' אליעזר [אומר] מצטרפין ליתן טעם ואין מצטרפין לאסור. פירוש מצטרפין ליתן טעם בדבר לח, כגון בעיסה וקדירה ודבר המתערב, אבל לא לאסור ביבש במאתים, שאם יש מאתים שיעור כדי לבטל איסור אחד אע"פ שאין [בו כדי] לבטל שניהם די בכך. אלמא דבאיסורין פליגי. והך דתבלין נמי דומיא דהך דלעיל מינה מיירי. והא דאיפליגו בתרי בבי בהך דערלה ובהך דתבלין, י"ל משום דתני בה אין צריך להרים. והך דתבלין משום פלוגתא דרבי שמעון איצטריכא. וא"ת אמאי תני בבא שלישית לעיל מכולהו, התרומה ותרומת מעשר ותרומת מעשר של דמאי והביכורים מצטרפין וצריך להרים פשיטא דמצטרפי וי"ל משום דצריך להרים (ו)תני. אי נמי משום דמודה בה ר' שמעון משום דשם תרומה הללו כולם. וביכורים נמי איקרו תרומה, דאמר מר [מכות י"ז ע"א] ותרומת ידך אלו הביכורים. ובירושלמי [ערלה פ"ב ה"א] מוקי לה כולה כר' שמעון.
אסור ומצטרפין. פירש רש"י חדא מילתא, כלומר מצטרפין באותו איסור לאסור העיסה. ולא נהירא לר"ת, דמשמע תרי מילי נינהו. ופירש ר"ת אסור. עיסה בנתינת טעם. והא דאסור משמע לשון זכר, אין לחוש בכך. והא דאמר בביצה [ל"ח ע"ב] דתבלין לטעמא עבידי וטעמא לא בטיל, היינו שיש שם יותר מששים או ממאה, שביורה גדולה נותנין טעם. אבל פשיטא שיש להן שיעור, כדמשמע הכא. וטעמא לא בטיל דקאמר בביצה גבי מים, היינו במקום שהן נותנין טעם, דהוה כאילו הוו בעין. וכן מוכחא מילתא דתבלין דבעינן צירוף ומצטרפין, כגון ביבש בלא נתינת טעם, שאם יש מאתים לבטל שיעור אחד ולא שניהם אסור עד שיהיה כדי לבטל שניהם. ותמה רבי וליתני מצטרפין, דמשמע בין ליתן טעם בין שלא לעלות במאתים ואחד, כדתני [ערלה פ"ב מ"א] ערלה וכלאי הכרם מצטרפין משמע בכל ענין לאסור ושלא לעלות, ואמאי תני אסור. וא"ת אי לא תני ליה הוה אמינא דר' שמעון דאמר אין מצטרפין היינו להצריך מאתים אבל לענין נתינת הטעם לא פליג דאסור, שיש להחמיר יותר בנתינת טעם, כדאמרינן בפ"ק דחולין [ו' ע"א] שאסרו בתערובת דמאי (ו)נתינת טעם דשאור ותבלין אע"פ שלא גזרו על שאר תערובת דמאי. וכן בשילהי ביצה [ל"ח ע"ב] גבי אשה ששאלה מחברתה וכו', דתבלין לטעמא עבידי לכך הוצרך למיתני אסור בדברי ת"ק להשמיענה דרבי שמעון פליג אתרוייהו. הא ליכא למימר, מדקאמר לקמן [ס"ח ע"א] גבי נתינת טעם דשאור בעיסה דאסור, ולרבי שמעון איסור [ואיסור] לא מצטרפי, דתנן הערלה וכלאי הכרם מצטרפין רבי שמעון אומר אין מצטרפין. ואמאי תני מצטרפין למתני אסור. ועוד התם נמי מנלן דאין מצטרפין לרבי שמעון לענין נתינת טעם דשאור, להצריך מאתים קאמר, אבל לענין נתינת טעם מצטרפין. ואומר רבי, דודאי אי לא תני אסור בהך דתבלין הוה ס"ד דרבי שמעון לא פליג אנתינת טעם דלא מצטרפי אלא (אמידי) [מודה] דמצטרפי. והא דמוכח לקמן דלרבי שמעון איסור לאיסור לא מצטרפי אפילו (בלא) [ב]נתינת טעם, היינו משום דסמיך תלמודא אהך דתבלין. והראשונה הביא התלמוד, ולא הך דתבלין דבתרה. אי נמי (דלעיל) לא הוצרך לשנות אסור (ו)לקמן ומצטרפין בהך דערלה וכלאי הכרם, משום דמסיפא שמעינן שפיר דמיירי בתרוייהו, דקתני רבי אליעזר אומר מצטרפין ליתן טעם אבל לא לאסור. ולכך לא שנה לעיל איסור דרבי שמעון החולק עליו ולא חילק. אבל בהך דתבלין (ל) הוצרך לשנות אסור. ולקמן נמי מוכח שפיר מהך בבא דערלה וכלאי הכרם דלר' שמעון איסור ואיסור לא מצטרפי. מפי רבי.
ורבא אמר לך הא מני ר' מאיר. פירש רש"י דרבא לית ליה דחזקיה. ואין נראה לרבי, דסתמא דתלמודא מייתי מילתיה דחזקיה בס"פ ר"ע [שבת פ"ט ע"ב], ולא תהיה אליבא דהילכתא. ופירש דכולי עלמא אית להו דחזקיה, ואביי נמי יכול לסבור כר' מאיר דמצטרפין כל איסורים שבתורה, ומטעם דחזקיה דראויים למתק. אלמא בתר טעמא אזלינן ולא בתר שמא, דאי בתר שמא לא היו מצטרפין אפילו מטעמא דרבי מאיר. דמסתמא חזקיה פירש המשנה לכולי עלמא. ורבא דאמר הא מני ר' מאיר ומצטרפין מטעמא דחזקיה, ולא פליגי רבנן עליה. אבל לכולי עלמא מיתוקמא מתניתין אליבא דרבי מאיר ומטעמא דחזקיה. וכן משמע בירושלמי [ערלה פ"ב ה"א] דקאמר עלה דההיא ערלה וכלאי הכרם מצטרפין, מאן תנא דאינון מצטרפין ר' מאיר היא, מייתי הך דרבי מאיר דהכא. וא"ת כיון דלא פליגי רבנן עליה, אם כן הא דקאמר התם במעילה פרק קדשי מזבח [י"ז ע"ב], הפיגול והנותר מצטרפין, לענין אכילה, משום דרבי אליעזר דכל שבקדש פסול, בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו. והא מקרא דלא תאכל כל תועבה נפקא לן שפיר. וי"ל דהיינו אליבא דרבי שמעון דלית ליה דרבי מאיר במסכת ערלה ומוקי לקרא לדרשה דפרק כל הבשר [חולין קי"ד ע"ב]. אי נמי מהכא לא שמעינן מלקות, דהוי לאו שבכללות, וכולה שמעתא דמעילה במלקות איירי. וא"ת והא קרא דכל שבקדש פסול הוי לאו שבכללות, כדאמר פרק כל שעה [פסחים כ"ד ע"א]. ותו תימה הא דתני פרק אלו הן הלוקין [מכות י"ג ע"א], האוכל פיגול ונותר לוקה, ואיך לוקה והא הוי לאו שבכללות, דלא לקי התם אלא מטעמא דכל שבקדש פסול. ואומר רבי, דלגבי נותר דכתיב עליה בקרא לא הוי לאו שבכללות. ופיגול ילפינן עון עון מנותר, כדאיתא בזבחים [כ"ח ע"ב] ובפ"ק דכריתות [ה' ע"א]. אבל לענין שאר פסוליות, כגון חטאת שהובא דמה לפנים וכיוצא בו, קרי ליה בפסחים לאו שבכללות. וה"ר אלחנן תירץ דבין הך [ד]כל איסורים שבתורה מצטרפין בין קרא [ד]התם מיירי לענין מלקות. והא דאין לוקין על לאו שבכללות, לחייב על כל אחת ואחת. וכשיצטרף נמי חצי זית מזה וחצי זית מזה לא ילקה אלא מלקות אחד, אע"פ שצריך להתרותו על שני לאווין. אבל אם לא התרה אלא על לאו אחד לא ילקה, שאין בכל אחד מהן אלא חצי שיעור. והך דאלו הן הלוקין, אם אכל פיגול ונותר ביחד לא ילקה שני מלקויות משום [שהוא] לאו שבכללות. אלא חד מיהא לקי. והא דאמרינן בפסחים פרק כל שעה [מ"א ע"א] דלא לקי משום האי קרא, היינו משום שני מלקויות על שלשה איסורים, כגון פיגול ונותר וחטאת שהובא דמה לפנים. אבל מלקות חדא מיהא לקי אכולהו. וא"ת הא דאמרינן פרק התערובת [זבחים ע"ח ע"א], ריש לקיש [אמר] האוכל פיגול ונותר וטמא וכללן זה בזה פטור אי אפשר שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו, אם כן האי שמעתין אי מיירי לענין מלקות והך דמעילה היאך ילקה. ואומר רבי דהכא מיירי בלא כללן. אי נמי כשאכלן זה אחר זה כזית בכדי אכילת פרס ואז מצטרפין. מפי רבי.
<h2>דף סו:</h2>
בת תיהא. פירש רש"י נקב נוקבין במגופת החבית כדי לבודקו. ואין נראה, דאם כן אמאי נקט בת. לכך נראה פירוש רבינו חננאל, שקנה ששוקע בחבית, ממנו בולט קנה קטן כמין דד, ומריח היין דרך אותו דד. וזה בת תיהא, כמו גישתא ובת גישתא [ע"ב ע"ב], שיש שני קנין מחוברין זה לזה בשיפוע.
אביי אמר ריחא מילתא היא. נראה דפליגי אי חשיב ליה כשותה (הנכנס) [הואיל ונכנס] בו הריח כל כך, ורבא לא חשיב ליה כשותה. אבל הנאה פשיטא דליכא. ולכך מייתי מכמון של תרומה דאינה אסורה בהנאה. והא דאמרינן לעיל (בפ"ב) [בפ"ק] [י"ב ע"א] ורד והדס של ע"ז אסור לכולי עלמא, משום דאיכא הנאה למריח. וכן פרק כל שעה [פסחים כ"ה ע"ב] גבי הנאה הבאה לאדם בעל כרחו, דפליגי אביי ורבא, דמשמע [ד]לכולי עלמא חשיב הנאה, דבהליכתו בא הריח, וכן קטורת יש בו הנאה למריח. אבל זילוף של יין נסך אסור (ד)ליהוי דמשום ריח עבידי ואיכא הנאה בריח, ולא משום דחשיב כשותה דהא שרינן [פסחים כ' ע"א] זילוף בתרומה טמאה ואילו השותה חייב. להכי נראה דזילוף איכא הנאה בריח שמתפזר אילך ואילך. אבל ריחא דבת תיהא דרך הנקב יוצא הריח בחוזק וחשיב כשותה ואין כאן הנאה דאדרבה קילקול יתר מהנאה. ופסק רש"י בכיצד צולין [ע"ו ע"ב] הלכה כלוי דריחא לאו מילתא היא. דאיפליגו בבשר נבילה שצלאו עם בשר שחוטה, דקאי הכא רבא בשיטתיה וקיימא לן כותיה לגבי דאביי. ונראה לפירושו דרבא סבר בת תיהא כפת חמה וחבית פתוחה ואפילו הכי רבי יהודה שרי. ולית ליה דריש לקיש דאמר בפת חמה וחבית פתוחה כולי עלמא [לא פליגי] דאסיר. ור"ת פסק התם כרב, דרב כהנא קאי כשיטתיה, ומר בר רב אשי נמי סבר כרב. ובכולי תלמודא קיימא לן כמר בר רב אשי בר ממיפך שבועה דאורייתא. אבל גבי בת תיהא קיימא לן כרבא. ורבא אית ליה דריש לקיש דאמר פת חמה וחבית פתוחה דברי הכל אסור. ורבא דמי ליה בת תיהא כפת צוננת וחבית פתוחה. אבל בפת חמה וחבית פתוחה אסור לכולי עלמא. וראייה, מדלא מייתי הך דכמון אההיא דפיטום נבילה, ש"מ דריח בת תיהא אינו חזק כמו ריח דפיטום דנבילה.
<h2>דף סז.</h2>
אמר רב יהודה אמר שמואל הכי הילכתא. יש ספרים [ד]לא גרסי [הכי]. ונראה דגרסינן ליה, דכי האי גונא איתא בהאשה רבה [יבמות צ"א ע"א], נישאת שלא ברשות מותרת לחזור לו אמר רב הונא אמר רב הכי הילכתא. ועוד [דהא] קאמר לקמן בשלמא מכולהו לחיי, ואנה שמעינן מדרב יהודה אמר שמואל. וכי משום דמפרש לה למתניתין יסבור כמתניתין. אלא נראה דגרסינן הכי הילכתא דסבר כמתניתין דנותן טעם לפגם מותר. וא"ת היכא שמעינן מדרבה בר בר חנה ומדרב דימי דאית להו נותן טעם לפגם מותר, דילמא לפרושי מתניתין קא אתו. ורש"י [פי'] דאכולהו קאי אכל הני אמוראי. י"ל כיון דכולהו משמיה דרבי יוחנן קא אמרי ורבי יוחנן אית ליה בהדיא דנותן טעם לפגם מותר לקמן בהך דאם ריבה (מ)נותן טעם לפגם מותר. מכלל דכולהו אית להו הכי.
נעשה כמי שהשביח ולבסוף פוגם. וא"ת והא ודאי משביח הוא והוי ליה השביח ולבסוף פוגם. ואומר רבי כיון שאין ראויין למאכל עד שירתיחם ויתבשלו היטב לא הוי משביח ממש.
וכן היו עושין בערבי שבתות בציפורי והיו קורין אותם שחליים. פירש רש"י נותנין חומץ לתוך גריסין צוננין, וכשטומנין אותן בכירה נרתחין מאיליהן ומשביחין במקצת. ואין נראה לרבי, דאם כן לא פגם בהרתחה. והוא אומר כשמרתיחין הוי לבסוף פגום. [אלא] נראה לרבי, לפי שלא היו טומנין אותו בכירה, אלא מערב שבת היו נותנין אז חומץ בגריסין צוננים. וכשנבלע שם עד למחר בצונן היו טובות למאכל יותר. מפי רבי.
פירש רש"י בגיד הנשה [חולין צ"ח ע"ב] דטעם כעיקר דרבנן. והביא ראייה משמעתין דטיפת חלב, דבעי למימר אביי טעמו וממשו דאורייתא ודחי ליה אביי, כדפירשתי לעיל. ואפילו אביי מצי להודות לרבא בתר דשמעה מיניה. וכן בשמעתא דהזרוע בשילה [שם], דקאמר רבא לא נצרכה אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור והכא שרי. ואם כן גבי חולין (נמי) שרי. וכל הני קראי דפרק אלו עוברין [פסחים מ"ד ע"ב] גבי טעם כעיקר אינן אלא אסמכתא בעלמא. וקשה לר"ת [ספר הישר סימן תרצ"ד], דר' יוחנן דהכא סבר כרבי עקיבא דנזיר [ל"ז ע"א] ודפרק אלו עוברין [פסחים מ"ד ע"ב] דטעם כעיקר יליף מגיעולי גוים. וכי תימא רבי עקיבא נמי אסמכתא היא אם כן מאי בעי התם ולרבי עקיבא טעם כעיקר מנלן, ואי אסמכתא היא למה דוחק עצמו לכך. ועוד דפריך התם והא משרת [ל]היתר מצטרף לאיסור הוא דאתי והא מיבעי לטעם כעיקר. משמע דאורייתא הוי. מיהו בריש מועד קטן [ה' ע"א] פריך כי האי גונא גבי ציון, וציון דרבנן הוא כדאמרינן בנדה [נ"ז ע"א]. הכא נמי אע"ג דטעם כעיקר דרבנן לא נילף מיניה היתר מצטרף לאיסור וטעם כעיקר. ומיהו הוה ליה לאקשויי איפכא דמנלן דתוקמה לטעם כעיקר כיון שתוכל להעמידו להיתר מצטרף לאיסור. ואי טעם כעיקר דרבנן אין זו קושיא. ותו קשיא לר"ת, דאמרינן בפרק התערובת [זבחים ע"ח ע"א], הפיגול והנותר והטמא שבללו זה בזה וכו' ש"מ נותן טעם ברוב לאו דאורייתא וכו', אלא שאינו מינו בטעמא, מין במינו ברוב. אלמא דרבא גופיה אית ליה טעם כעיקר דאורייתא, דומיא דרוב. ואומר רבי, דהתם טעם כעיקר הוא עם ממשות, שעל ידי קמח של דגן שגילגל עם האורז רבה קמח, ויש טעם וממשות. אבל שומן נבילה שנימוח בקדירה אין כאן רק טעם בלא ממשות. ועוד גיעולי גוים דאסר רחמנא היכי משכחת לה, כיון דטעם כעיקר דרבנן. כי אין לומר דמיירי בשהרוב מאיסור הנפלט על ההיתר שמשימין בכלי. מיהו רש"י פירש בחולין [צ"ח ע"ב] דרבא דחולין סבר כרבנן דר' עקיבא דגיעולי גוים חידוש הוא בפסחים [מ"ד ע"ב]. ואין נראה, דאם כן יסבור נותן טעם לפגם אסור, ואילו רבא סבר דמותר משמע דבנותן טעם לפגם אפילו כשהוא בעין משביח. ועוד קשה לר"ת [ספר הישר סימן תרצ"ד] על הך דגיד הנשה [חולין צ"ח ע"ב], דקאמר לא נצרכה [אלא] לטעם כעיקר וכו', ומייתי התם קרא דחטאת דכל אשר יגע בבשרה, והיינו מוקמינן התם לטעם כעיקר. והא מפיק באלו עוברין [פסחים מ"ה ע"א] מיניה היתר מצטרף לאיסור לכולהו תנאי. ועוד מאי טעם כעיקר שייך בזרוע בשלה, והלא כל הטעם נתבטל בששים. ואומר ר"ת [שם] דגרסינן בגיד הנשה "לא נצרכה להיתר מצטרף לאיסור", דבקדשים מצטרף חצי זית היתר וחצי זית איסור, דאין מצטרפין אלא בבלוע. דכל אשר יגע בבשרה מיירי בבלוע, דכתיב בבשר (ו)חטאת ומנחה [יקדש] מתקדשין הם בבלוע, כדאמרינן במנחות פרק שתי הלחם [פ"ג ע"א] ובפרק דם חטאת [זבחים צ"ח ע"א]. מה שאין [כן] בחולין, דהיתר אין מצטרף לאיסור אפילו בבלוע. דחולין מקדשים לא ילפינן לרבנן דאלו עוברין [פסחים מ"ה ע"א]. ולרבי עקיבא שני כתובים הבאים כאחד [הן] ואין מלמדין, כדאיתא פרק אלו עוברין. והכא בזרוע בשלה אין מצטרף איסור והיתר, מדהיקל רחמנא בבישולן יחד ש"מ דאין מצטרפין [שאילו היו מצטרפין] מסתמא לא היה הכתוב מתיר לבשל הכל ביחד. ומיהו טעם כעיקר במין שאינו מינו הוי דאורייתא. והא דדחי רבא לעולם מדרבנן, דיחויא בעלמא הוא דקאמר. ואביי נמי אית ליה דטעם כעיקר דאורייתא ממשרת, דבנזיר קאמר אביי ממאי למשרת להיתר מצטרף לאיסור הוא דאתא, דילמא לטעם כעיקר. אלא מתחילה לא ידע דהוי דאורייתא, ושוב ידע [ד]דאורייתא הוא. והך שמעתין דכל שטעמו [ו]לא ממשו מפרש ר"ת במין במינו, כמו שאפרש לקמן.
ונראה לרבי גירסת הספרים בגיד הנשה. והכי פירושה, לא נצרכה [אלא] לטעם כעיקר דבקדשים אסור, וכן בחולין דהוי דאורייתא כדפרישית. והכא בזרוע בשלה שרי. והא דלא הזכיר בחולין נמי אסור, משום דבקדשים קאי, על זרוע בשלה. והיינו דפריך וליגמרו מיניה שאר קדשים דלא יהיה טעם כעיקר. ואע"ג דבזרוע בשלה דהוי מין במינו, וטעם כעיקר אמין שאינו מינו קיימינן, אין זה אלא דמיון בעלמא שיש לנו להחמיר במין שאינו מינו כמין במינו, בזרוע בשלה דהוי מין במינו. כדקאמר עלה התם לחומרא גמרינן, דמדאורייתא בטיל ברוב. ואי בשאינו מינו הול"ל דבעינן בטעמא. (ופעמים מקלקל זרוע בשלה ופעמים משתנים). אבל רש"י פירש בחולין [צ"ח ע"א] דאפילו במאה וששים איכא נמי נותן טעם. ואין נראה, ששיערו חכמים שאין שם נתינת טעם, כדקיימא לן בכל דוכתי. ואין להקשות מה טעם כעיקר שייך בזרוע בשלה, והלא נתבטל כל הטעם למר במאה ולמר בששים. ואומר רבי דקרא דזרוע בשלה איירי בכל ענין, אפילו אין ברוטבו של איל כדי לבטל הקדירה. או פעמים שיוצא מקצת מן האיל חוץ לרוטב ואין ששים לבטל טעם הזרוע. וא"ת אמאי מייתי התם קרא דכל אשר יגע בבשרה ומוקמינן ליה בפסחים לכולהו תנאי להיתר מצטרף לאיסור. ואומר רבי, דרשה פשוטה היא לטעם כעיקר מלדרוש היתר מצטרף לאיסור. ואי לא הוה משרת לטעם כעיקר הוה מוקמינן ליה לחטאת לענין שטעם כעיקר. ודרך התלמוד לדרוש דרשה פשוטה להסמיך עליו דרשה שלו, כמו רגלים פרט לבעלי קבין [יבמות ק"ג ע"א], דמפעמים נפקא לן בחגיגה [ג' ע"א]. וכן מנחתם ונסכיהם בלילה מנחתם ונסכיהם אפילו למחר [זבחים ח' ע"א], דעיקר למחר נפקא לן בפ"ב דתמורה [י"ד ע"א] ממלבד שבתות. וכן אין רואין את הנגעים אלא ביום דריש (רבא) [אביי] בפ"ק דמו"ק [ח' ע"א] מביום הראות בו (ואביי) [ורבא] מפיק ליה [מכנגע נראה לי], ודרש דאביי רגיל התלמוד להביא [סנהדרין ל"ד ע"ב]. וכן במגילה (פ"ג) [פ"ב] [כ' ע"א] אין מוהלין אלא ביום [דריש] מביום השמיני, ובפרק רבי אליעזר דמילה [שבת קל"ב ע"א] דריש מבן שמונת ימים ושבת וביום. משמע דבכל אלו הדרשות אי לא נפקא לן כל אלו הדרשות ממקום אחר הוה נפקא לן מחד קרא. אך הך דמגילה יכול להיות עיקר הדרשה לענין מילה שלא בזמנה דאינה אלא ביום מוביום כדאמרינן בהערל [יבמות ע"ב ע"ב], ואפילו מאן דלא דריש [וי"ו] וי"ו וה"י דריש. ועוד אומר רבי, דגרסינן בספרים ישנים פרק שלשה מינין, א"ל רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי מדרבנן נשמע לרבי עקיבא, עד ואם (חמורה) [כשרה] תאכל כחומר שבה, ורבנן תיפוק לי היתר מצטרף לאיסור מחטאת, וניגמר מיניה בעלמא בחולין כדילפינן ממשרת טעם כעיקר. והוה מצי לדחויי חולין מקדשים לא גמרינן, אלא משני ליה בענין אחר התם ליתן טעם כעיקר. ואע"ג דממשרת נמי נפיק, איצטריך חטאת ליתן טעם כעיקר בקדשים, ומינייהו ילפינן מנזיר וחטאת. וחטאת מנזיר לא ילפינן, דחמיר איסוריה [שהרי] אפילו חרצן דלאו בר אכילה הוא אסור. ונזיר מחטאת לא ילפינן, דחולין מקדשים לא ילפינן. וחטאת יכולה להיות במין שאינו מינו, כגון מנחה בחטאת. (אי' אי') [אי אמרת] להיתר מצטרף לאיסור הוא דאתא, פירוש דחטאת להכי הוא דאתא. ולא ילפינן בעלמא דחולין מקדשים לא ילפינן. ומשרת ליתן טעם כעיקר, ומינה ילפינן בעלמא, ולית לן פירכא דמה לנזיר שכן אסור בחרצן (כמר) [קאמר] לר"ע דלית ליה הך פירכא. והא מיצרך צריכי וכו', ולר"ע פריך דאמר חטאת ונזיר שני כתובים הבאים כאחד. [ומשני] ור"ע אמר לך ליכתוב רחמנא גבי נזיר ותיתי חטאת מיניה, דלית ליה פירכא דמה לנזיר. כך גירסת ספרים ישנים, ופירושם כדפרישית, דמשמע דאית ליה [לרבנן] טעם כעיקר מחטאת. ולפי גירסא זו מיושב גירסא דגיד הנשה.
אבל אין לפרש לפי גירסא [שלנו] דנזיר (וגיד) [הא דגיד] הנשה לא נצרכה לטעם כעיקר, דבקדשים אסור אפילו מין במינו כגון חטאת בשלמים ובזרוע בשלה שרי ואע"ג דהוי קדשים. אבל בחולין מין בשאינו מינו טעם כעיקר ולא (זה) [מין] במינו. דליכא למימר [הכי] דאפילו בקדשים לא הוי טעם כעיקר דאורייתא לגבי מין במינו, דהא עולין ומבטלין [דוקא] עולין אין מבטלין] זה את זה לרבנן דרבי יהודה, אלמא מין במינו בטל. ורבי יהודה גמיר בחולין דמין במינו [אינו] בטל מקרא דקדשים, ולקח מדם הפר, כפירוש הקונטרס. ורבנן לא ילפי. ואין לדחות דשיטה דחולין כמ"ד (אין) עולין [אין] מבטלין זה את זה. מיהו בהקומץ רבה [מנחות כ"ג ע"א] אמר גבי שתי מנחות שלא נקמצו ונתערבו זו בזו, וכן קומץ מנחה שנתערבה (באותה) [במנחה] שלא נקמצה וכו', מסיק אי רבנן הא אמרי אין עולין מבטלין, הא מין במינו בטל. וכן בפרק התערובת [זבחים ע"ח ע"א] קאמר ריש לקיש הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור. ומסיק טעמא משום דנותן טעם ברוב לאו דאורייתא. אלמא במין במינו לא הוי דאורייתא. ודוחק הוא לומר דלא חשיבי הני כטעם הנבלע אלא האחד מתגדל על חבירו ואינו נבלע כל כך, אבל באיסור הנבלע יש להחמיר יותר, כדאשכחנא גבי חתיכת דג דגיד הנשה, דפריך התם [חולין ק' ע"א], ליבטיל ברוב, פירוש כיון [ש]זו חתיכ' אינה עשויה להתכבד. אבל אם היה נבלע האיסור הוי ודאי אסור (מדרבנן) [מדאורייתא]. ומיהו הך דריש לקיש מיירי במין שאינו מינו, דהכי ס"ד מעיקרא התם. אבל ה"ר אלחנן דיקדק מדקאמר על ההיא דהפיגול והנותר וכו' אלא מין בשאינו מינו בטעם במינו ברוב, משמע דמיירי בבליעת טעם דומיא דשאינו מינו, ואפילו הכי הוי ברוב בקדשים. על כן נראה כדפרישית. ושמעתין איכא לפרושי דטעם כעיקר במין שאינו מינו דאורייתא כדפרישית, אבל הכא במין במינו איירי, והכי פירושה, כל שטעמו וממשו, שהאיסור ניכר בעין, במינו אסור ולוקין עליו. וזהו כזית בכדי אכילת פרס. טעמו ולא ממשו אסור מדרבנן, דמדאורייתא בטל, ולכך אין לוקין. וא"ת אדמיפלגי בממשו ולא ממשו ניפלוג בין ניכר האיסור ללא ניכר. וי"ל דקמ"ל דאע"ג דלא הוי ממשות אסור מדרבנן. אי נמי אי הוה מיירי ממשות האיסור בעין היה צריך לפרש סיפא דליכא כזית בכדי אכילת פרס, אבל אם הרוב מאיסור היה לוקה. אי נמי הוה אמינא דבכל ענין מיירי בין נבלע האיסור בין לא נבלע. וכיון דבלא נבלע [מיירי], היכי קתני סיפא אסור, כיון שאינו ניכר. דאם יש כאן חתיכת דג או נבילה בין החתיכות, כיון שלא נבלע טעם (באחרונה) [באחרות] אמרינן בגיד הנשה [חולין ק' ע"א] [ד]בטלה ברוב. וא"ת למה הוצרך לחיבור טעמו, כיון דלא מיירי בבליעת האיסור. י"ל דקמ"ל דדבר שיש בו טעם דאיסור אסור, לאפוקי איסור דלית ביה טעמא והוא בעין. כגון רגלי זבובין בדבש דמתיר ר"ת, דכעפר בעלמא הן, והוו כעצמות דחמור דטהורים. וא"ת מאחר דמיירי במין במינו כבר פשיטא דאסור ולוקין. י"ל דמשום סיפא נקטיה. אי נמי קמ"ל שאין היתר מבטל האיסור כשאוכל שניהם יחד. ובספר ר"ת ראה ר' שמחה וי"ו של ולוקין ואין לוקין [מחוק.] וכן רוצה לומר, כל שטעמו אסור לוקין עליו, וכל שטעמו ולא ממשו אסור אין לוקין עליו אפילו הוי בכזית בכדי אכילת פרס דמין במינו בטל דאורייתא. ולפי זה הוי חידוש דסיפא ממש דאין לוקין עליו. ולא ידע רבי אמאי הוצרך למוחקו. וא"ת לפי [שעם] הוי"ו לא פירש כל הצורך כשאמר כל שטעמו וממשו אסור ולוקין עליו, שהיה לו לפרש וכגון שניכר וידוע האיסור. אבל עתה שמחק הוי"ו פירש כל הצורך, כל שטעמו וממשו אסור, כגון שהאיסור ניכר, לוקין עליו. אבל היכא שלא ניכר האיסור אפי' איסורא ליכא, כגון דליכא בליעה. והא אכתי לא פירש כל הצורך, דאיכא טעמו וממשו שאסור ואין לוקין עליו, כגון דבר הראוי להתכבד בפני האורחים, או בריה [או בעלי חיים] דחשיבא ולא בטלה כדאמרינן בהתערובת [זבחים ע"ג ע"א], ואפילו הכי מדאורייתא חד בתרי בטל. כך פירש ר"ת נ"ע סוגיא זו.
והקשה ה"ר אלחנן על ר"ת דמוקי שמעתין במין במינו מירושלמי דמסכת ערלה [פ"ו ה"ה], דקאמר התם ר' אבהו בשם ר' יוחנן כל נותני [טעם] אין לוקין עליהם עד שיטעום טעם ממשו של איסור. התיב ר' חייא בר יוסף קומי רבי יוחנן הרי בשר בחלב הרי לא טעם טעם ממשו של איסור וכו'. אלמא פריך ליה ממין שאינו מינו. ושמא ר"ת יסבור דירושלמי חולק על תלמוד שלנו. ומשמע מירושלמי כפירוש רש"י, טעמו ולא ממשו כגון חלב שנפל לקדירה של בשר [או חלב] ונימוח דלא קרי ליה ממשו. וה"ר חיים כהן צדק פירש דמיירי במין שאינו מינו. וטעמו וממשו קרי ליה כשיש כזית בכדי אכילת פרס, דהוי כממשו של איסור כיון שיש כל כך איסור, לכך לוקין. טעמו ולא ממשו, דליכא כזית בכדי אכילת פרס, דאז באכילה זו אין ממשו של איסור, ולכך לא לקי. ואע"פ שחצי שיעור אסור מן התורה, כדאמרינן ביומא [ע"ג ע"א], ולא במדרבנן איירי (מידר) [מידי] הכא. ואין נראה לרבי, דכיון שממשות איסור אינו [גורם], אלא כזית בכדי אכילת פרס גורם, אם כן היה לו לומר כל מין שאינו [מינו], דהוי טעם כעיקר, אי איכא (ב)כזית בכדי אכילת פרס לוקין ואי לא לא לקי. ולא היה לו להזכיר ממשו של איסור.
וה"ר יוסף מאורלנש פירש דמיירי במין שאינו מינו. וטעם כעיקר הוי דאורייתא. וטעמא דלא לקי, דר' יוחנן סבר כר' עקיבא באלו עוברין, דיליף טעם כעיקר מגיעולי גוים. וליכא בהו אלא עשה דכל אשר יבא [באש תעבירו באש], ולכך לא לקי. ואפילו לרבנן דילפי טעם כעיקר מקל וחומר דנזיר נמי לא לקי, דאין מזהירין מן הדין. ולא הודה לו ר"ת, דנבילה מעיקרא בלאו, וכשנבלעה בכלי שריא, והדר אסר רחמנא כשנפלטה במאכל ישראל לאיסורא קמא חזרה והיא בלאו. קצרו של דבר, היכא דאסר והתיר אותו דבר ואסר, לאיסוריה קמא אהדריה. והיכא דאסר והתיר דבר אחר, לא אשכחן כשיאסור שיהא בו איסור הראשון. ולא שייך [ל]ההיא דפ"ק דיבמות [י' ע"ב], גבי החולץ ליבמתו וחזר וקידשה וכו', ומסיק בין הוא בין אחיו אין חייב על החלוצה כרת, דלא נאסרה כשנפלה לפניו, דאשת אחיו מותר (שלא) במקום מצוה, להכי לא שייך אהדריה לאיסורא קמא.
אך קשה לרבי לפירוש ה"ר יוסף, הא דמוקי בפרק אלו עוברין משרת להיתר מצטרף לאיסור משום דנפקא ליה טעם כעיקר מגיעולי גוים. אמאי לא מוקי ליה לטעם כעיקר ללאו. ואין זה לאו יתירא, ולא מוקמינן ללאווי יתירי היכא דאיכא למידרש, דעשה הוי מתחילה, כדאמרינן בריש הבא על יבמתו [יבמות נ"ה ע"א], גבי אין לה בנים עשה, יש לה בנים לאו וכו'. אלמא מוקי לקרא יתירא ללאו יתיר על העשה, ואע"ג דאיכא למידרש. וכן נמי בפרק אלמנה לכהן גדול [יבמות ס"ח ע"א], אמר רב יהודה אמר קרא ובת כהן כי תהיה לאיש זר, כיון שנבעלה לפסול וכו', עד אי מההיא הוה אמינא דלאו הבא מכלל עשה עשה וכו'. משמע התם דדרשינן קרא יתירא ללאו היכא דהוו עשה מתחילה. הכא נמי יעמיד רבי עקיבא לקרא יתירא ללאו ונילף מיניה לכל איסורין. ועוד קשה מדאמרינן בפרק התערובת [זבחים ע"ח ע"א] גבי מילתא דריש לקיש דהפיגול והנותר וכו' ש"מ איסורים מבטלין זה את זה וש"מ [נותן] טעם ברוב לאו דאורייתא. פירוש דס"ד דריש לקיש דפטר אפילו מין בשאינו מינו, כגון נותר (ו)מנחה בחטאת. ואימא לעולם מן התורה. ומיהו ריש לקיש פטר ליה ממלקות וליכא אלא עשה. וכי תימא דממשו איכא התם, ו(ה)לא בטל ברוב. י"ל אי הוה טעמא ברוב (הוה) דאורייתא לא הוה אמרינן איסורים מבטלים זה את זה. ועוד קשה לרבי לכל הפירושים, היכי מצי למילף בנזיר טעם כעיקר מגיעולי גוים, והא איכא למיפרך מה לגיעולי גוים שאין להם היתר לעולם. [דהא] כי האי גונא עביד התם [פסחים מ"ד ע"ב] קל וחומר לרבנן. י"ל דאין זה אלא גילויי מילתא בעלמא דטעם כעיקר בשאר איסורים כמו בנזיר. מפי רבי.
<h2>דף סז:</h2>
טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו. פירש רבנו שלמה כגון חלב שנפל לקדירה [של] בשר או חלב ונימוח שאין ממשו בעין. ואין נראה לרבי, דאפילו לרש"י דאית ליה טעם כעיקר דרבנן, בשר בחלב מיהא הוי דאורייתא דקאמר אביי [חולין ק"ח ע"א] ש"מ טעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא דאי ס"ד דרבנן מבשר בחלב אמאי לא גמרינן וכו' ודחי רבא לעולם דרבנן ושאני הכא דדרך בישול אסרה תורה ולכך בעינן נותן טעם ובבשר בחלב דוקא הוי דאורייתא. ועוד דמסתמא טעמו וממשו איקרי, כיון שנתן חלב טעם בבשר האוכלו אוכל איסור. מפי רבי.
מכלל דמאן דאמר. הא דלא מייתי הנך תנאים דס"פ אין מעמידין [ל"ח ע"ב] גבי כוספן של גוים ושילהי פירקין [ע"ה ע"ב] גבי וכולן שלא נשתמש בהן עד שלא יטביל ולא יגעיל וכו', ומוקי התם הא כמ"ד נותן טעם לפגם מותר הא כמ"ד אסור. י"ל דלא ידע. ואי ידע י"ל שרוצה למצוא תנאים שאומרים בהדיא כן. ותימה לרבי דלעיל [ל"ו ע"א] בית שמאי ובית הילל אסרו את השמן, אלמא נותן טעם לפגם אסור. נראה לרבי דהכא פוגם כשהוא בעין, כגון חומץ שנפל לתוך גריסין רותחין, ותנא דאסר שמן משום שאינו פוגם אלא על ידי פליטת [האיסור] בדופני הכלי, וכשהוא בעין משביח. ואפילו מאן דשרי הכא, התם אסר. והיינו נמי טעמא דשרי כשאיסור בעין בדבש פוגם מעיקרו. ופליגי הכא, דמאן דאסר, אפילו פוגם מעיקרו. ומאן דשרי, אפילו משביח כשהוא בעין, כיון שפוגם על ידי פליטת הכלי. ועוד אומר רבי דהנהו רבנן דפרק אלו עוברין [פסחים מ"ד ע"ב], דאמרינן ורבנן קדירה בת יומא אי אפשר דלא פגמא פורתא, משמע כמו שאסר רחמנא פגם פורתא דבת יומא, הוא הדין דפגם שאינה בת יומא, מאחר שהוא משביח כשהוא בעין. סבירא להו כתנא דאסר פרק אין מעמידין. ושלש מחלוקות הוו, דרבי מאיר אסר אפילו בפוגם מעיקרו. ורבי שמעון שרי אפילו במשביח מעיקרו, כיון דפגים על ידי בליעת כלי. ורבנן דרבי עקיבא דפסחים שרו בפוגם מעיקרו ואסרי במשביח. ורבי עקיבא כרבי שמעון לגמרי, כדפרישית. ושם פירשתי יותר. מפי רבי.
אחד נותן טעם לפגם [ו]אחד נותן טעם לשבח אסור. הכא מזכיר שאינו פשוט תחילה. וכן [יבמות נ"ג ע"ב] אחד המערה ואחד הגומר קנה. וכן [שם מ"א ע"א] אחת ארוסה ואחת נשואה צריכה להמתין שלשה חדשים. וכן אחת חדשות ואחת ישנות בפ"ב דכתובות [כ' ע"ב]. וכן בפרק כיצד צולין [פסחים פ"ה ע"א] אחד [עצם] שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח. וכן בפרק מי שהוציאוהו [עירובין מ"ט ע"ב] אחד עני ואחד עשיר מערבין בפת. מזכיר שאינו פשוט תחילה. וקשה לרבי אהא דגרס רש"י בפ"ק דסוכה [י"ט ע"ב], דתנן התם, מחצלת גדולה עשאה לשכיבה טמאה. ופריך בגמרא טעמא דעשאה לשכיבה הא סתמא לסיכוך וכו', עד א"ל אי הכי אחת גדולה ואחת קטנה מיבעיא ליה. זו הגירסא פירש רש"י דהיה לו להזכיר הפשוט תחילה. וכן אמרינן בבבא קמא [נ' ע"ב] אחד החופר בור שיח ומערה. ובסוטה [מ"ג ע"א] נמי אחד קונה ואחד לוקח. וטובא קתני התם כי האי גונא. וכן בפרק מי שמת [ב"ב קנ"ו ע"א] אחד בריא ואחד מסוכן. (דברים שאין) [נכסים שיש] להן אחריות נקנין בכסף. בכל הני מזכירין הפשוט תחילה. ונראה לרבי, דכל היכא דאיכא פלוגתא דקאי אתנא דלעיל, או אקרא, או אדאיירי לעיל, יש לו להזכיר הפשוט תחילה. אבל הני שהבאתי לא קיימי לא אקראי ולא אתנאי דמקמייהו. וא"ת הא דתנן בפ"ק דמכות [ו' ע"א] א"ר אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות וכו' הוה ליה להזכיר הפשוט תחילה, דהיינו דיני נפשות. והתם קאי על ר' יוסי. י"ל דר' לא קאי על ר' יוסי [אלא] על ת"ק דר' יוסי דאיהו קאי אממון. והא דתניא בפרק ר"ג [יבמות נ' ע"ב], ר' נחמיה אומר (אחד) [אחת] בעילה (ואחד) [ואחת] (ב)חליצה בין בתחילה בין באמצע בין בסוף. והשתא היה לו להזכיר חליצה תחילה, כיון דפשוט לו לת"ק ואת"ק קאי. י"ל דלרבי נחמיה חליצה ובעילה שווין. והא דאמרינן פרק במה מדליקין [שבת כ' ע"ב] וחכמים אומרים אחד מבושל ואחד שאינו מבושל, אלמא שאינו פשוט מזכיר קודם, ואע"ג דקאי אנחום המדי. י"ל דקיימי את"ק דאמר לא בחלב אפילו מבושל. והא דאמרינן [מנחות ס"ג ע"ב] וחכמים אומרים אחד שבת ואחד חול בשלש קופות וכו', דהוה ליה להזכיר דחול קודם ואע"ג דלא קאי אמידי לעיל. י"ל משום דעיקר מילתא מיירי בדיני ממונות. אבל מהנך תיקשי. מפי רבי.
מאי טעמיה דרבי מאיר. והא אין כאן הנאת אכילה של טעם איסור. ולרבי שמעון בעי בסמוך מאי טעמיה והא קדירה בת יומא פגמא פורתא, ומנא ליה לחלק בין פורתא לטובא. ומסיק דגמרינן מנבילה (דמעיקרא סרוח) [דסרוח מעיקרא] לא צריכה קרא אלא סרוחה לבסוף. ואין נראה לפרש דלרבי שמעון לא פגמא כלל, וכי בסברא כזו יחלוקו. ועוד ליטעמיה קפילא. ועוד למה הוצרך לישאל מאי טעמיה דרבי שמעון, והלא טעמו מפורש שלא אסר רחמנא אלא דבר שאינו פוגם כלל, ולמה ליה למיגמר מנבילה. על כן נראה כדפרישית. מפי רבי.
<h2>דף סח.</h2>
(ומשמע) [ור' שמעון] דסרוחא מעיקרא עפרא בעלמא הוא ולא צריך קרא למעוטה. ור' יוחנן דלעיל כר' שמעון דהכא סבירא ליה. ותימה דרבי יוחנן ובר פדא פליגי בבכורות [כ"ג ע"ב] גבי טומאה חמורה לגר טומאה קלה עד לכלב, וקאמר התם דרבי יוחנן ממעט מקרא דנבילה סרוחה מעיקרא דלא מטמאה. ואומר רבי שיש לחלק בין ענין טומאה לאיסור דאכילה. דבטומאה היתה מטמאה אי לאו קרא [דממעט] סרוחה מעיקרא, כמו בשר המת ועצמות המת שאינן ראויין לאכילה. אבל לענין איסור אכילה ודאי עפרא בעלמא הוא. ובר פדא דפליג ארבי יוחנן התם סבר דאף לענין טומאה לא צריך קרא למיעוטה. מפי רבי.
איבעיא להו בפגום מעיקרו מחלוקת. וא"ת תפשוט ליה מדרבי יוחנן גופיה דאמר לעיל דמשביח ולבסוף פוגם אסור ופוגם מעיקרו מותר. ואי פליגו בתרוייהו רבי יוחנן דאמר כמאן. [דשמא] דסבירא ליה (דשמא) בפגום מעיקרו כרבי שמעון, במשביח ולבסוף פוגם כרבנן. ולעולם בתרוייהו פליגי. מפי רבי.
תיקו. אע"ג דלקמן פשיטנא לה, (בנשאלה) [כשנשאלה] תחילה בבית המדרש עלתה בתיקו. וכי האי גונא איכא בפרק המפלת [נדה כ"ה ע"א] גבי מחלוקת בעכור אבל בצלול דברי הכל אינו ולד, שאחר שעמד בתיובתא מביא ברייתא אחר כך. וכן איכא בכמה דוכתי [נ"ג ע"א].
ובזה כדי להחמיץ ובזה כדי להחמיץ וכו'. לקמן מפרש דפליגי בפגום מעיקרו. וא"ת וליתלי טעמייהו בזה וזה גורם, דר' שמעון שרי ות"ק אסר. ואומר רבי דלא פליגי בזה וזה גורם לעיל בפרק כל הצלמים [מ"ט ע"א] אלא היכא שאין שיעור לחמץ מזה ומזה [לבדו], הילכך כי מצטרפין יחד הוה ליה זה וזה גורם מותר. אבל כשיש שם שיעור שלם מן האיסור, אפילו מאן דשרי בזה וזה גורם, אוסר כאן. ולכך לקמן [ס"ח ע"ב] פריך ולרבי שמעון ליצטרפו להיתר ואיסור בהדי הדדי. דלא שייך כאן דזה וזה גורם כדפרישית. מפי רבי.
<h2>דף סח:</h2>
דתנ' הערלה וכלאי הכרם וכו'. תימה לרבי, והא משנה זו שנויה במעילה פרק קדשי מזבח [י"ח ע"א]. ופריך בגמרא ומי בעי רבי שמעון צירוף והא (ד)תני' רבי שמעון אומר כל שהו למכות, ומשני תני אין צריך לצרף. והכא בעי צירוף. ועוד והא לענין מלקות היא שנויה, ומה מייתי ראייה מינה. ותירץ ר"ת דהכא מייתי משנה של מסכת ערלה [פ"ב מ"א], וקיצרה התלמוד [כי הך דספק ביאה נמי לקמן [ע' ע"א] קיצרה התלמוד]. והכי איתא הערלה וכלאי הכרם עולין באחד ומאה ומצטרפין זה עם זה ואין צריך להרים, רבי שמעון אומר אין מצטרפין וכו'. דהתם איירי לענין נתינת טעם צירוף דבעי רבי שמעון (כי הך דספק ביאה נמי לקמן קצירה התלמוד). וההיא דמעילה ודאי לענין מלקות איירי.
והכא חידוש הוא דמימאיס. פירש רבינו שלמה, ולמה לי דאזהר רחמנא עליה. וכן פירש רבנו שלמה לקמן גבי שכבת זרע. ואין נראה לרבי, ומניין היה לנו שיש לאו אם יאכל שרץ ואם יגע בשכבת זרע שיהיה טמא. על כן נראה לרבי לפרש, דחידוש הוא ולא היה לנו לאסור כל נותן טעם לפגם, ואפילו הכי אסריה רחמנא, ש"מ נותן טעם לפגם אסור דוקא בשרצים, אבל בעלמא שרי, דלא גמרינן משרצים דחידוש הוא. ולכך פריך כיון דחידוש וליטמא ביבש, וכן גבי שכבת זרע. וא"ת לר' [שמעון] דגמר מנבילה להיתר, ליגמר מעכבר דאסר ואע"ג שפגום וסרוח מעיקרו, ונבילה סרוחה שהתיר הכתוב ליהוי חידוש. י"ל דטפי אית לן למילף מנבילה דפעמים משבח מלמילף משרצים שפגומים לעולם. מפי רבי.
ולא ידענא טעמיה דרב אי משום דקסבר נותן טעם לפגם וכו'. והא דאמרינן בפ"ק [דחולין] [ח' ע"ב] השוחט בסכין של גוים רב אמר קולף, מיירי בסכין בן יומו. ועוד תימה לרבי אהא דאמרינן פרק כל שעה [פסחים ל' ע"א], קדירות בפסח ישברו, ופריך ונישהינהו בתר פיסחא וניעבד בהו שלא במינו. פירוש דליכא אלא משהו, וחמץ שלא במינו בנותן טעם לאחר הפסח. ותימה והא אין מבטלין איסור לכתחילה [אם] עיקר איסור דאורייתא, כדאמרי' פרק הערל [יבמות פ"א ע"א] גבי עיגול בעיגולים, [דהתם] משמע אי תרומה בזמן הזה דאורייתא אינו עולה ואע"ג דתרומת תאינים דרבנן היא לעולם. ואמרינן נפלו ונתפצעו במזיד לא יעלו, ואע"ג דמדאורייתא בטל ברוב ואין חילוק בין את שדרכו לדבר אחר. וכן חצי שיעור למ"ד אסור מן התורה אסור לבטלו. וכן גבי קיתון מים שנפל לקמן [ע"ז ע"ג ע"א], דדוקא נפל, אבל לא שרינן לכתחילה להפיל. אבל מילתא דעיקר איסור דרבנן מבטלין, כדאמרינן פ"ק דביצה [ד' ע"ב] גבי מוקצה. ופירש ה"ר יוסף, כיון דאיכא תרתי נותן טעם לפגם דמותר דיעבד, ואיכא משהו, שם יכול לבטל איסור לכתחילה. והשתא תימה אמאי לא קאמר, הניחא אי סבר רב נותן טעם לפגם מותר. ואומר רבי, דדוקא בשרצים מספקא לן אי סבר רב (בעלמא) נותן טעם לפגם אסור, דאפילו אי סבר בעלמא מותר בשרצים אוסר דחידוש הוא. ומקושיא דהתם אומר רבי כי י"ל כיון שאינו מתכוין באיסור כדי לבטלו ואינו חושש בו, מותר לכתחילה לבטלו. וקדירות דגוים דאסרינן, משום דגזרינן אטו בני יומן. אבל כאן אין לגזור אטו בת יומא לפסח אחר, ואין נראה, ושמא שאני התם דליכא אלא משהו. מפי רבי.
עכברא בשיכרא אשבוחי משבח. הקשה ה"ר אלחנן, וליטעמיה קפילא, דסמיכנא עליה. ואומר רבי, דשמא עכברא בשיכרא מחזיק השכר ומחמיצו ולא ידענא האי שכר אי מעכבר הוחמץ אי מעצמו ואין לברר הדבר. מפי רבי.
<h2>דף סט.</h2>
אימרטוטי אימרטט. ופירש ר"ת, מה שאנו אוכלין דבש, ואע"ג דרגלי הזבובין מעורבין בו, משום דחשיבי כעפרא בעלמא, ותנן [ידים פ"ד מ"ו] עצמות החמור טהורים.
סבר לשעוריה במאה וחד א' לא גרע מתרומה. וא"ת הא דבעי מאה ואחד היינו ביבש, אבל בלח בששים כדאמרינן בפרק גיד הנשה [חולין צ"ז ע"א], קדירה שבישל בה תרומה לא יבשל [בה] חולין, ואם בישל בה בנותן טעם. י"ל דהכי קאמר אין סברא להחמיר יותר מתרומה. דדבר שעולה במאה ואחד. ובשכר דאיירינן ביה מיירי לפי שטעמו חזק. ושיעור תרומה במאה ואחד היינו מדרבנן. ומן התורה ברוב כדמשמע בנדה [מ"ז ע"א] ובגיטין [נ"ג ע"ב] וביבמות [פ"ב ע"א]. מפי רבי.
כתבלין בקדירה דלא בטיל טעמייהו. פירוש דלא בטל טעמא לא בס' ולא בר'. ואין לפרש לא בטל טעמא כלל, דהא תבלין בנותן טעם ולא במשהו, כדאמרינן לעיל [ס"ו ע"א] תבלין שנים ושלשה שמות מצטרפין. והא דאמרינן פ"ק דחולין [ו' ע"א], תבלין לטעמא עבידי ולא בטלי, היינו במקום שנותנים טעם הוו כאילו [הן] בעין ויש בהן ממש. מפי רבי.
רב אחא שיער בחלא בחמשין. והא דלעיל רצה להחמיר יותר מששים, משום דאילו משביח בחלא כמו בשיכרא. והקשה ה"ר אלחנן האי עכברא בחלא ושיכרא למה יאסור, והלא צונן בצונן הוא. וכי זבוב שנפל בקערה או בכוס צנונה תאסור, והא זורקו ושותהו. ואומר רבי דהכא מיירי ששהה שם הרבה ופלט בו טעמו והוי ליה כמו כבוש. פירש בהלכות גדולות דשרץ לא בטיל אלא באלף. וכן אומר בירושלמי [תרומות פ"י ה"ה]. ואין לסמוך [עליו] כי חולק על תלמוד שלנו.
נכרי שהיה מעביר לישראל חבית. פירוש אפילו פתוחה. דמייתי ברייתא דמטהר חמריו ופועליו, והתם בפתוחות. וכן גבי מניח נכרי בחנותו, דמיירי בפתוח. וכן נכרי בצד הבור דפרק רבי ישמעאל [ס' ע"ב]. וכן [מעשים] בכל יום דלא חיישינן שמא יגע, משום מאחר שאין לו פנאי לשתות או לשכשך לנסך לע"ז אינו חושש ליגע.
ואם הודיעו [ש]הוא מפליג כדי שישתום וכו'. מכאן קשה לרש"י דפירש במטהר יינו של נכרי בפתח פתוח לרשות הרבים, ואפילו בלא מפתח וחותם ובעיר שכולה גוים. והכא בהודיעו שהוא מפליג חיישינן לזיוף. ואין לך הודיעו שהוא מפליג יותר מעיר שכולה גוים, ושרינן ליה התם ברוכלין המחזרין בעיירות או בדקלא (כדפסק) [אפי' כדפסיק רישיה]. ועוד הכא נמי איכא הולכי דרכים, ולא מיירי בעיר שיש לה דלתים ובריח. ופירוש ר"ת פירשתי לעיל [ס"א ע"א].
ואם הודיעו שמפליג כדי שישתום וכו'. אומר רבי, דסוגיא דאין מעמידין [ל"א ע"א] דחשיבא מגופת חבית חותם אחד כרשב"ג דלא חייש לשתמא, באוגנא אפומא דחביתא שרי קא הוי חותם בתוך חותם. וכן דיקולא דמיהדק. אלמא מגופת החבית חשיב חותם אחד. ואילו לרבנן דרשב"ג לא חשיב חותם אחד, מדקאמר בגמרא לרשב"ג דלא חייש לשתמא ולרבי אליעזר [ד]לא חייש לזיופא. מכלל דר' אליעזר חייש (לסתמא) [לשתמא]. ולהכי צריך [לומר] הלכה כרשב"ג. ואע"ג דלא חייש לזיופא חייש לשתמא, א"כ לא חשיב ליה חותם. ומדרבי אליעזר נשמע לרבנן דבחותם בתוך חותם נמי אין חשובה מגופת חבית חותם. מפי רבי.
היה אוכל עמו על השולחן וכו'. ותמה ה"ר אלחנן, (במיירי) [במאי מיירי], אי בהודיעו שהוא מפליג, על הדולבקי אמאי מותר. ואי איירי בלא הודיעו היכי קתני סיפא חביות פתוחות אסורות, והא בכל הני בבי אמרינן כיון שלא הודיעו [מותר]. ואומר רבי דלעולם מיירי בלא הודיעו, וכיון שאמר לו מזוג אינו ירא כל כך שמא ימהר לבא, ואע"פ שהיה נתפס כגנב על הזיוף לא שרו רבנן. מפי רבי. בכולה שמעתין לא הקפיד התלמוד אלא אשתימת חבית מגופתה, אבל אשתימת דופני החבית לא חיישינן, כי ירא פן יקלקל. והכי נמי בחביות שלנו אע"פ שקל להוציא דרך סדק דופני הכלי אין לאסור בשלנו יותר מבשלהם. וכן התיר רש"י. ורבותיו חולקין עליו.
מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא. פירש רש"י, דהא חזי להו דנגעי דלאו בחבית איירי. והקשה ה"ר אלחנן, ולוקמה בחבית ולא תיקשי ליה מידי. ועוד דפרק שני דחגיגה [כ' ע"ב] פריך (אינה) למאן דאמר אין אדם משמר מה שביד חבירו. ומוקי לה במטהר חמריו ופועליו לכך. מכלל שהמקשה לא היה יודע זה. ואין דרך לשמור מה שביד חבירו אם אינו בחביות. ועוד מאי כיון שנתעלמה עינו, והא קא נגע בהו כד חזי. ואומר רבי דהכא מיירי בחביות פתוחות. דאי סתומות לא היו טמאות אפילו נתעלמה. ועוד אמאי מוקי רישא במטהר חמריו ופועליו לכך, כיון שלא הודיעו שהוא מפליג. אך בזה איכא למימר דמשום הך דחגיגה אוקי לרישא הכי, דאין אדם משמר מה שביד חבירו. ואע"ג דלא הזכיר התלמוד כאן, מ"מ מקשה מכחה. דאי לא תימא הכי, אלא מסברא פריך ריש לקיש שמא נגעו בהן, אם כן כי פריך בחגיגה מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא להוכיח דאדם משמר מה שביד חבירו, מ"מ תיקשי ליה ליחוש שמא יגע בהן כדפריך הכא. אלא משמע דמסברא לא קשיא ליה מידי, דכיון שלא הודיעו (שלא) [שהוא] מפליג מירתת ולא נגע. אך י"ל דבחגיגה היה יכול לומר וליטעמיך ואינו חושש, [ומצינו] בשאר מקומות שבתלמוד כענין הזה. מפי רבי.
<h2>דף סט:</h2>
בבא להן דרך עקלתון. ואפילו הכי צריך לטהרם. שאם לא טיהרם סבורים שאין הבעלים חוששין על מגען ולא מירתתי. אבל נכרי שמעביר לישראל חבית ממקום למקום, בבא להם דרך עקלתון סגי, דבברור ידוע לו שמקפיד על מגעו ומירתת. מפי רבי.
רשב"ג לא ידע מאי קאמרי רבנן. תימה מניין לו זה לרבי יוחנן. ולימא בשל סיד ושל טיט פליגי ויהי (כשומעו) [כמשמעו]. וי"ל דרבי יוחנן גמרא גמיר לה הכי. וכן אמרינן בהשולח [גיטין ל"ז ע"ב] גבי עבד שנשבה ופדאוהו גוים כי האי גונא.
<h2>דף ע.</h2>
אי אית ליה לאישתמוטי. פירש רבינו שלמה שיכול לישמט על הנגיעה. והא דמניח נכרי בחנותו דמותר ביוצא ונכנס ואע"ג דמצי לאישתמוטי בכניסה, משום דיודע שהניחו שם ונכנס ישראל אצלו וחזי ליה. ולפי זה היה ה"ר אלחנן אומר דמיירי בלא נעל הפונדק. דכיון שאין אנו יודעים שהוא שם, כנעל הפונדק דמי. אך אין נראה לרבי, דלעיל פרק רבי ישמעאל [ס' ע"ב] דנמצא בצד הבור לא חיישינן לנגיעה, ואע"ג שאינו יודע שהוא שם. דמירתת כיון שלא נעל הדלת. והא דקאמר בסמוך טשא גוי ביני דני, ואמ' כי היכי דטשינא אנא טשא ישראל אחרינא. ולא קאמר דלא אחדו לדשא וחזו לי. משום דכיון שהיו מתפחדין שגם הם היו מתחבאין ולא הרגישו בו. אבל קשה לרבי לפירוש רבינו שלמה מעובדא דלעיל, דחמרא דישראל וגוי דהוה בזעא, דשרי כל להדי בזעא משום דחזו ליה. ואע"פ שהדלת נעולה, הואיל ויכולין לראותו. ואע"ג דאית ליה לאישתמוטי על הכניסה. מדהזכיר התלמוד שיינו של גוי שם. אך יכולים לומר לפירוש רש"י דאע"ג דיינו של גוי נמי שם יסבור הגוי שלא ילך ליינו, שלא יזהר ממנו ישראל. והכא מיירי שיש לו השמטה אחרת כיוצא ונכנס באריא נהים. ולא נהיר. ומכאן משמע [ד]כל היכא דסבר דחזו ליה אע"ג דאית ליה לאישתמוטי שרי, כגון להדי בזעא ואית ליה לאישתמוטי, אע"ג דננעל הפונדק ואינו יכול לראותו שרי, ככל הני עובדי דשרו בשתייה, כדפירש רבנו שלמה.
ושמע קל צלויי, ויין שעל הדולבקי התיר רבא, כדתנן ואע"פ שלא הודיעו שהוא מפליג אינו מותר אלא שעל הדולבקי. כדפרישנא במשנה. ורבא קמ"ל דקל צלויי כלא הודיעו דמי. אי נמי אפילו אותו שעל השולחן מותר, והכא מיירי שכל אחד ואחד שותה משלו, ובמשנה מיירי דנכרי שותה מיינו של ישראל.
פתוח חביתא טובא. ר"ת ל"ג טובא. כיון דרוב גנבי ישראל תלינן בישראל. ולקמן משמע פתוח חביתא טובא זה טעם לתלות [דאתו] אדעתא דממונא, והוי ודאי נמי כאן לצורך ממון, דרוב גנבי ישראל נינהו. ואע"ג דפירש ר"ת לקמן [ד]בעינן ספק ספיקא להתיר ביין כרבי אליעזר, הכא אע"ג דאין כאן אלא ספיקא אחת אזלינן בתר רובא.
כמאן כרבי אליעזר. בנהרדעא לא הוו רוב גנבי ישראל אלא בפומבדיתא, כדאמרינן [ב"ב מ"ו ע"א] תא ואחוי לך רמאי דפומבדיתא. והא דאמרינן בסוף פ"ק דביצה [ט"ו ע"א] גבי תפלין, מהו דתימא רוב גנבי ישראל נינהו קמ"ל. אלמא דחיישינן לגנבי ישראל. התם משום שאין גוים חוששין בהן, ותלינן בגנבי ישראל. מפי רבי.
הוה ליה ספק ספיקא. פירש רבנו שלמה דכי פליגי רבנן עליה דר' אליעזר בשדה שמלאה טומאה. דאי על, ודאי אהיל עליה. דאין כאן אלא ספיקא אחת. ותמה ר"ת אמאי קאמר ספק ביאה ספק מגע, הא ודאי אחת היא, כיון דמליא טומאה היא. וי"ל דמ"מ ילפינן מסוטה דהא ודאי סתירה וספק מגע, והכא נמי בעינן ודאי ביאה. ותו קשה לפירוש רבנו שלמה, והא אפילו רבנן אסרי בספק ספיקא, דתנן בפ"ז דטהרות [פ"ו מ"ד], כל (מקום) שאתה יכול להרבות ספיקות וספיקי ספיקות ברשות היחיד ספיקו טמא ברשות הרבים טהור. כיצד, נכנס למבוי וטומאה בחצר, ספק על ספק לא על, ספק היה שם, ואם היה שם ספק צפרדע ספק שרץ, וכו' ספיקו טמא. רבי אליעזר אומר ספק ביאה טהור ספק מגע טומאה טמא. ועוד קשה לפירוש רבנו שלמה, מדאמרינן בפסחים [י' ע"א], ספק על ספק לא על היינו בקעה וכו'. ומי דמי התם בחמץ איכא ספק ספיקא, ספק על ולא על, ואי על אימור אכלתיה. והך דבקעה ליכא אלא ספיקא אחת, כיון שמלאה טומאה. וי"ל התם נמי ליכא למימר אכלתיה. דמיירי כשנטל פרוסה גדולה דלא אכליה בודאי. וא"ת מאי קאמר היינו בקעה, והא רבנן אסרי. והוה ליה למימר פלוגתא, כדקאמר בתר הכי. משמע דלכולי עלמא שרי. [וי"ל] דאיירי בחמץ שנתבטל, דליכא אלא איסור דרבנן. ומה שהתיר רבא לעיל מטעם דרוב גנבי ישראל, ולא קאמר מטעם ספק ספיקא. י"ל דלית ליה טעמא דשמואל דאדעתא דממונא פתוח, אלא לשתייה. ור"ת פירש דרבי אליעזר ורבנן לא פליגי בשדה מלאה טומאה, אלא בספיקי ספיקי, דהך דלעיל שהבאתי, ובתר הכי קתני הך דבקעה. אך התלמוד קיצר המשנה. והא דנקט רבי אליעזר ספק ביאה, לאו דוקא. אלא ה"ה חד ספק (ספיקא) משאר ספיקי. והכי פירושה, הוה עובדא בנהרדעא שבאו גנבי ופתוח [חביתא] טובא. ולא כההיא דפומבדיתא לגמרי, דהתם לא גרסינן טובא כדפרישית. ואמר שמואל חמרא שרי כמאן כרבי אליעזר דתני כן. בניחותא הוא, דההוא עובדא איכא ספק ספיקא, ספק גוים ספק אם נגעו. והיינו כרבי אליעזר דפליג ארבנן ושרי בספק ספיקא. וגרסינן בספרים ישנים, והא ספק ביאה ספק מגע הוא, פירוש כיון דנפתחו ודאי נגעו, ואין כאן אלא ספיקא אחת. ומשני כיון דפתוח [חביתא] טובא אדעתא דממונא פתוח, ואיכא למימר דלא נגעי. ולעולם דשרי כרבי אליעזר, דהוי ספק ספיקא. ולקמן גבי פולמוסא דפריך הא ספק ביאה ספק מגע הוא, פירוש ספק גוי ספק ישראל, ואי הוו ודאי גוים ודאי נגעו. ומשני כיון דמיפתחי טובא וכו'. אבל לא [מיפתחי] טובא לא הוה שרי מטעם דאדעתא דממונא. דאדרבה דרך החיל לאכול ולשתות. ואתי שפיר הא דפסחים, דקאמר היינו בקעה, דאיירי בספק ספיקא. אך תימה דמשמע דלרבנן אפילו בספק ספיקא מחמירין ביין נסך, ולקמן שרא רבא גבי חביתא דהוה נקיט אופיא, ואע"ג דליכא אלא ספיקא אחת. והא דמדמינן יין נסך לטהרות, היינו לענין דמירתת עם הארץ (לשתות) ליגע בטהרות. ואין לפרש התם נמי ספק מגבא דחביתא קלטתה ספק על פי חביתא, ואם תמצי לומר על פי חביתא אימא לא נגעה. דאינה מפורשת בתלמוד. אלא נראה לומר כדפירש רבנו שלמה משום דאינה יודעת לנסך שהיא קטנה. מפי רבי.
<h2>דף ע:</h2>
אימא מגבא דחביתא שקלתה. אפילו האופיא מחוברת ליין ולא נגעה ביין אין לחוש. אי נמי שייך בה נצוק. ואי גרסינן קלטתה, משמע שיש לחוש לנצוק. ותימה [והא] לא הפסיק הך דרביתא בין מעשה דנהרדעא להך דפולמוסא. דאתרוייהו מייתי דרבי אליעזר. אם לא נאמר דאיכא ספק ספיקא נמי בההיא דרביתא כדפרישית, והויא דמי להני. מיהו היה לו לתלמוד לפרש.
פתוחות אסורות. משמע אפילו טובא. ואין להקשות לההיא דפולמוסא, דהתם לא חיישינן לנסך אלא לגבות מס המלך, וגבי בולשת מחפשין בכל העיר לאכול ולשתות.
<h2>דף עא.</h2>
עיר שכבשוה כרקום. נראה דקים ליה לתלמודא פירושא דברייתא זו בשעת מלחמה. ואין לחלק דהכא כבשוה משמע דלאחר מלחמה, והכא קתני בלשת שנכנסה משמע דרך העברה נכנסו לשוללה לפי שעה, דהיינו ודאי שעת מלחמה. [דכבשוה משמע בכל ענין אפילו קודם גמר מלחמה].
צא והפס עלי מנת המלך. פירש ר"ת [ס' הישר סימן תרצ"ז] דלשון הפס ולשון מלטני מן העוצר משמע פרע מעות למלך או דבר אחר, וקמ"ל דאפילו בשהקדים לו דינר ואפילו אין יכול לסלק המלך אלא ביין אפילו הכי מותר, מדלא קאמר פרע יין למלך בשבילי אין זה פורע חובו מדמי יין נסך. ולעיל בפירקין [ס"ג ע"א] דאסרינן גבי מאכיל פועליו בשהקדים לו דינר, משום דנראה כאילו מאכילם דבר האסור בידים. אבל לשון עול תחתי כאילו אומר בהדיא פרע מיינך למלך בשביל יין שאני חב למלך. והוי ודאי פורע חובו בדמי יין נסך.
משיכה בגוי קונה. אומר רבי דאפילו לריש לקיש דאמר בריש ב"מ דמשיכה בגוי אינה קונה, היינו דוקא במקח וממכר, אבל במציאה כולי עלמא מודו דקני. דאם לא כן במה יקנה מציאה אם לא במשיכה או בהגבהה. מפי רבי.
תדע דהני פרסאי משדרי וכו'. אומר רבי דאין זה עיקר. רק לפי האמת שנוהגין עדיין מאבותיהן דלא הדרי בהו. ועיקר טעמו [בריש] (ב)פ"ב דבכורות [י"ג ע"א] דאית ליה לאמימר בהדיא כר' יוחנן דאמ' לעמיתך בכסף הא לגוי במשיכה. ורב אשי נמי לטעמיה דאית ליה בפ"ב דבכורות מדרישא אינה קונה סיפא נמי אינה קונה. והיינו כריש לקיש. ואומר ר"ת [ספר הישר סימן תרצ"ט], דהלכה במשיכה דקונה בגוי כרבי יוחנן. מדאהדריה (ל)רבינא לרב אשי, שחזר בו רב אשי. ואע"ג דממילתיה דר' יוחנן הקשה לו, משום דלכולי עלמא היא. ועוד דבהחולץ [יבמות ל"ו ע"א] פסק (כגון) רבא דקיימא לן כרבי יוחנן לבר מהני תלת דקיימא לן כריש לקיש. ואע"ג דאמר רבא [ב"מ מ"ח ע"א] קרא ומתניתא מסייעא לריש לקיש, לא סבר לה כריש לקיש. וכן בפרק הזהב [ב"מ מ"ו ע"ב] אמר רבא משמיה דרב הונא מכור לי באלו קנה, ומסיק דסבר כר' יוחנן. אבל ה"ר אלחנן אמר דיכול להיות שרבא סובר כריש לקיש במשיכה, כיון דמשמיה דרבו קאמר. והא דפסק רבא בהחולץ כר' [יוחנן] דלא כריש לקיש, במילתא דאמר משמיה דנפשיה, והא משמיה דר' (יהוש) [אושעיא] רביה קאמר בפ"ב דבכורות. והא דפרק הזהב משמיה דרב הונא (לרבא) [לרביה] קאמר ולא סבירא ליה. וכן ס"ל בפ"ב דזבחים [ל' ע"א] כותיה כריש לקיש באינה לשחיטה אלא לבסוף, משום דקאמר לה בפ"ב דחולין [כ"ט ע"ב] משמיה דלוי סבא. ואין להביא ראייה לפירוש ר"ת, דפירש בסוף פרק השולח [גיטין מ"ח ע"א] גבי קנין פירות דאין הלכה כריש לקיש. ואע"ג דקאמר התם רבא קרא ומתניתא מסייעא לריש לקיש, כי הכא דאמר רבא קרא ומתניתא מסיעא לריש לקיש במשיכה ואינו סובר כמותו. דאדרבה התם נמי סבר רבא גבי משיכה כריש לקיש דאמר משמיה דרביה. והא דפריך לקמן והא מיחסרא משיכה, ומוקי לה בזונה גויה דלא קניא במשיכה. הא שינויא כריש לקיש דלא כהילכתא. אי נמי שינויא בתרא דלא כריש לקיש. והא דמשני רב חסדא בזונה גויה דהיינו כריש לקיש, ובפרק הזהב [ב"מ מ"ז ע"א] קאמר כדרך שתיקנו משיכה במוכרים דמשמע כרבי יוחנן. תירץ ה"ר אלחנן, דרב חסדא סבר מעות קונות דבר תורה, וידרוש דרשה אחרת לעמיתך אתה מחזיר אונאה ואי אתה מחזיר אונאה ליד גוי. ונפקא מינה שישראל מקנה לגוי בהמתו לפוטרה מן הבכורה שיקנה לו במשיכה. דהלכה כר' יוחנן דמשיכה בגוי קונה. ומשיכה באגם או בסימטא או בחצר שהיא של שניהם. והרוצה להחמיר יעשה קנין כסף ומשיכה ויוליכנה הגוי מרשות בעל הבית לרשותו. וא"ת הא דאמרינן בפרק קמא דקידושין [י"ד ע"ב], אשכחן עבד עברי הנמכר לגוי הואיל וכל קנינו בכסף, משמע דמעות קונות כריש לקיש. ואומר רבי, דכל קנינו של גוי בכסף, בעבד עברי דכתיב מקנתו ולא בשטר וחזקה. וכן משמע בפ"ב דבכורות [י"ג ע"א] דקאמר גוי קונה בכסף מקל וחומר שקונה גוף עבד עברי בכסף. ולא פריך אי הכי שטר וחזקה נמי, כדפריך התם לעיל. משמע דלא קני בשאר דברים, כיון דלא קני בעבד עברי. וא"ת והא אמרינן בהשולח [גיטין ל"ח ע"א], אשכחן גוי גוי, פירוש שקונה גוי גוי חבירו בחזקה. גוי ישראל מנלן, אמר קרא וישב ממנו שבי. אלמא דעבד עברי נקנה לגוי אף בחזקה. וי"ל דהך חזקה ע"י כיבוש מלחמה, אבל חזקה דרך מקח לא. וכן פירש ר"ח. וכן מוכחי קראי דמייתי התם. מפי רבי.
אמר להו רבא להני סבוייתא. ר"ת גרס רבא. דחזינן בהזהב [ב"מ מ"ח ע"א] דרב סבר כריש לקיש, דמשיכה בגוי אינה קונה. וליתא, דהא לקמן מסיק מידי הוא טעמא אלא לרב, הא אמר רב הלכה כרשב"ג. ותו תימה דאיהו פירש דרבא כר' יוחנן סבירא ליה, והיכי מצי למיגרס רבא.
<h2>דף עא:</h2>
דקא כייל למנא דגוי. תמה ר"ת [ספר הישר סימן תרח"ץ] דמ"מ נשמע דמעות קונות. ופירש כיון דמעות ביד ישראל מעכבן, כדאמרינן האי גוי דנסכיה, דמשמע שרי למישקל דמי מההוא גוי. אבל לא שקל זוזי לא שרא למישקל, דהא נסכיה לדעת ישראל שמסרו לו ונסכיה לדעתיה קודם שמשך. ואין נראה לרבי, דהא כי נסכו לדעתו אחר קבלת מעות נמי ליתסר. וכי תימא כשהמעות ביד ישראל יכול לעכבם ולומר, לא לדעתי נסכתן. אבל כשהמעות ביד גוי אין לו כח להוציא מעות מידו, דידן תקיפה על עצמן. לא היא, דהא דשרינן למישקל מההוא גוי, היינו אפילו אם לא יתן לו גוי מעות אם לא יתן לו יין, ואפילו אם אין לו כח להוציא יין ממנסך אם לא יחפוץ הגוי לקנותו. וא"ת לפי מאי דמוכח בריש פרק שני דבכורות דאי משיכה קונה מעות אינן קונות, ולהכי משני ליה דכייל למנא דגוי, דמשיכה קונה. אם כן מאי מועיל דקאמר להו שקולו זוזי, ויקנו אותם מהם מעכשיו על מנת שתתרצו להם, שיהא מעכשיו ברשותם היין אפילו לא יבא לידם, כי לא יתפחדו שיגזלוהו עוד. ודוחק שיתנו להם גוים מעות במתנה, דאם כן היו שוטים לתת מעותם באנפרות. אי נמי [ד]סובר דקונה או במשיכה או במעות, וידרוש לקרא לעמיתך הא לגוי או בהא או בהא, ולא יסבור דרש דפ"ב דבכורות [י"ג ע"א] מה ישראל בחדא אף גוי בחדא. ולפי דרשה אחרונה לא יקשה מה שהקשה ר"ת, אי גרסינן רב היכי מצי סבר משיכה בגוי קונה, הא רב אית ליה דוקא (כל) [לבלן] ומוקי לברייתא דספר בספר גוי דלאו בר משיכה הוא. כי י"ל דאמימר דהכא יתרץ הברייתא תירוץ בספר גוי דלא בעי משיכה כיון שיש מעות אליבא דרב. והתלמוד לא חש לתקן מילתא דרב אליבא [דאמימר] כי לפי פשטיה לריש לקיש סבר. וכן לא אמר בבכורות אליבא דאמימר. אלא מוקי לה כר' יוחנן, ולא רצה לומר לישראל במשיכה ולגוי או בהא או בהא. ועוד אומר ה"ר אלחנן דאי לא סבר לה כריש לקיש דמשיכה בגוי אינה קונה, יעמיד הך דספר כרבי שמעון דאמר בהזהב [ב"מ מ"ז ע"ב] מעות קונות. ואפילו יסבור כריש לקיש דאמר דבר תורה משיכה בישראל קונה, יכול לסבור משיכה בגוי קונה, ולא יסבור לעמיתך במשיכה לגוי בכסף. אלא מיתוקם לעמיתך אתה מחזיר אונאה ואי אתה מחזיר אונאה לגוי, כדאיתא בפ"ב דבכורות. ועוד הוסיף רבי, דאפילו לרבנן דרבי שמעון מצי לאוקומי נתנה לספר (גוי) מעל בספר גוי, וכמ"ד גזל גוי מותר. דלההוא לא מיתוקם לעמיתך באונאה וכו', אלא לעמיתך במשיכה וכו', וכדמוכח בפ"ב דבכורות. מפי רבי.
דכייל למנא דגוי. וא"ת למה לא אמר להם ימדדו בכלי מדה של ישראל. וי"ל דפעמים היו טועים בזה. אבל בלקיחת מעות קודם לא יבא לטעות, כיון (שיהא) [שהיה] מנהגם כן.
יש ספרים דגרסי ש"מ נצוק חיבור. משמע דנצוק אסור בהנאה. ואפילו למאי (דפריך) [דפרישית] לעיל דנצוק לא אסר רחמנא בהנאה אלא סוף קילוח שהגוי נוגע בו, מוקמי לה כרשב"ג [דאמר] אפילו יין ביין כל שכן בנצוק דשרי בהנאה, איכא לאוקומי הכא לרבנן דרשב"ג. אך קשה לרבי מברייתא דלעיל, דטעם מן הכוס והחזירו לחבית או שקדח במינקת והעלה, דמסיים עלה בתוספתא [פ"ח ה"ב] שטיפה של יין אסורה כל שהו. ותיפוק לי שנאסר בנצוק על ידי נגיעת גוי, ואפילו רשב"ג יכול להודות. ואומר רבי דהאי סיומא לא קאי אקדח במינקת אלא אטעם מן הכוס והחזירו בחבית. אבל ה"ר אלחנן היה אומר דנצוק אפילו על ידי נגיעת כלי אסור בהנאה, מדאמרינן לקמן [ע"ב ע"ב] המערה מכלי אל כלי את שעירה ממנו מותר, הא דביני ביני אסור וכו', עד הא דביני ביני מותר וכו'. ואי נצוק שרי בהנאה יפרש רישא דביני ביני בשתייה אסור מטעם נצוק, וסיפא את שעירה לתוכו אסור בהנאה, לפי שמעורב יין נסך שבכלי. ודביני ביני מותר בהנאה. ולא תיקשי רישא לסיפא. ועוד (דאי) [דאותיב] ממתניתין דנטל המשפך וקתני בה אסור, ובעי לאוכוחי דנצוק אסור. והיינו בהנאה, כשאר אסור דמתניתין.
ש"מ כליו של לוקח וכו'. והקשה ה"ר אלחנן, ואמאי לא אמר להו, ולימרו לגוים זילו קנו. דהכי אהני כליו של לוקח ברשות מוכר, כדמוכח בהמוכר את הספינה [ב"ב פ"ו ע"א]. ואומר רבי, כי לא רצה לשנות את המנהג שהיו נוהגים. כי זה ודאי לא ישכחו, כדפרישית לעיל. מפי רבי.
כמאן דלא כרשב"ג. הכי נמי הוה מצי למימר כי משני ליה דכייל למנא דגוי, כמאן דלא כרשב"ג. שאין ישראל נהנה מיין האסור כלום. אלא דעדיפא פריך ליה.
הלוקח גרוטאות וכו' ואי ס"ד משיכה קונה. ותימה ולימא אלא מאי אינה קונה הא דתני אם משנתן מעות משך יוליך הנאה וכו' מאי מהניא משיכה. וי"ל דאיידי דתני רישא משך תני סיפא משך. אבל קשה לי דבפ"ב דבכורות [י"ג ע"ב] מינה פריך למאן דאמר מעות קונות, מדקתני סיפא אם משנתן מעות משך. ותו דמוקי התם כשקיבל עליו לדון בדיני ישראל, אם כן מאי קשיא ליה השתא רישא, מעיקרא נמי דבעי למימר משיכה קונה ליקשי רישא דעד שלא נתן מעות משך דלא מהניא משיכה. ונראה לי, שהמקשן סובר דהאי תנא בעי תרתי, משיכה ומעות, ולכך הזכיר משך עם נתינת מעות. ותימה מדאמרינן בבכורות, ואימא לגוי עד דאיכא תרתי, ומסיק ולאו ק"ו הוא וכו'. (וצ"ד) [וצ"ע].
בן נח נהרג על פחות משוה פרוטה וכו' אמאי נהרג. תימה לי מנלן דבגוי מישראל מיירי. דילמא בגוי מגוי. ולהכי נהרג דממון חשוב הוא לגבי גזלן ונגזל. ותו לרש"י דפירש אמאי נהרג הא לא קניא ליה גזילה וכל היכא דאיתיה מישראל היא, תימה הא ישראל נמי כל היכא דאיתה ברשותא דמריה קאי ולא קני גזלן אלא להתחייב באונסין. ותו פירש רבנו שלמה אמאי לא ניתן להישבון, הא לא שייך ביה, דכיון דלא קנייה. ותימה והא בישראל נמי לא קנייה, ושייך ביה הישבון. ועוד תימה מה שפירש רבנו שלמה בעירובין פרק הדר [ס"ב ע"א], מאי לא ניתן להישבון, דגבי ישראל כתיב והשיב את הגזילה, אבל בגוי לא כתיב [הלכך] כיון שעבר נהרג ואינו משלם. (ד)אטו כל מאי שיגזול גוי יפטר. והא בגוי לא שייך קם ליה בדרבה מיניה, כדאמרינן בהגוזל בתרא [ב"ק קי"ד ע"א] נטלו ליסטים חמורו ונתנו לו אחר הרי הוא שלו מפני שהבעלים מתייאשים מהן. ומסיק בגמרא לא שנו אלא ליסטים גוי, אבל ליסטים ישראל לא מייאש וכו'. ואי אמרת קם ליה בדרבה מיניה תיפוק ליה דקנייה, להכי הם שלו. ולמה לי טעמא דייאוש. אלא ש"מ דלא שייך בגוי קם ליה בדרבה מיניה. ואם תפרש ולא ניתן להישבון דאינו משלם, ליפטר מן המיתה. והא לפי המסקנא דקיימא [לן] דמשיכה קונה הוי פירוש לא ניתן להישבון כפשוטו דקנייה במשיכה. ונראה לי פירוש שמעתין הכי, ואי אמרת משיכה בגוי אינה קונה אמאי נהרג, מאחר שלא גזל ממון חשוב מישראל, דמחל לו והוא לא קנה. ובגוי מישראל איירי, דקאמר ולא ניתן להישבון. ואי גזלה בגוי הא קאי בעמוד והשב כל שעה, דהוי ממון חשוב. ועוד דקאמר בא אחר ונטלה נהרג, ואי בגוי מגוי איירי למה נהרג והא לא קנאה הראשון שהרי שייך ביה השבה, ואחרון למה יהרג והא לא חיסרו שום ממון דקאי כל שעה בעמוד והשב. ומשום צעריה דגוי לא מצינו שיהרג. אלא ודאי בגוי מישראל. דקנאה במחילה. ונהרג משום צעריה. ומאי לא ניתן להישבון, מאחר שלא בא חיוב מיתה אלא משום צער ואמאי יפטר מלשלם. ומשני אינו בתורת הישבון, כלומר לא שייך ביה הישבון ליפטר ממיתה שנתחייב עבור דצעריה. דבישראל אי לאו קרא והשיב נמי לא היה מועיל הישבון ליפטר ממלקות. ואפילו גוי מגוי לא מהניא השבה, דאמרינן בן נח נהרג על הגזל, אלמא לא מיפטר בהישבון. ובערוך בערך בן נח פירש לא ניתן להישבון כדפרישית. וא"ת למאי דפרי' לעיל [ע"א ע"א] דלכולי עלמא מציאה ומתנה גוי קני במשיכה, א"כ גזל נמי יקנה במשיכה. ומה ראייה היא למקח וממכר. י"ל דהואיל וממון של ישראל הוא ובאיסורא אתא לידיה לא דמי למציאה. ומדקנייה במשיכה ש"מ דקנין גמור הוא. וא"ת גבי גזל אמאי קני במשיכה למ"ד ייאוש כדי לא קני. י"ל דהאי דלא קני ייאוש כדי, היינו בממון חשוב, לפי שאינה ראויה לקנות משעת משיכה, שמחוסרת ייאוש. אבל פחות משוה פרוטה, (ד)משעת משיכה ראוי לקנות, ואין מחוסר כלום. מפי רבי. והא דאמרינן בפרק ארבע מיתות [סנהדרין נ"ז ע"א], והרי פחות משוה פרוטה דלישראל שרי ולגוי אסיר, ומשני משום דלאו בני מחילה נינהו, תימה אי בישראל מישראל שרי איירי בדכוותיה גבי גוי מישראל אסור, ומאי משני דלאו בני מחילה נינהו, הא ישראל נגזל בר מחילה הוא. ואין לפרש (דלאו בני מחילה) ואי בפחות מש"פ אמאי בגוי מגוי קאמר אסור, ולהכי משני דלאו בני מחילה נינהו. אם כן כותיה בישראל מגוי נמי אסיר, דלגבי נגזל הוי חשיב ממון. וי"ל בישראל מישראל שרי ובגוי מישראל קאמר אסור, ומשני כיון דלאו בני מחילה בפחות משוה פרוטה חשיב להו ממון, ובגוי מישראל אסיר דקנאו בגזילה וחשיב ליה ממון. ולא מחלי אותו לפי שמקפידין כל כך. ולפי פירוש רבי דפ' ארבע מיתות יש ליישב פירוש הקונטרס דבפרק הדר, שפירש שם (ולא ניתן להישבון) דאשמועינן ר' יוחנן דגוי לא מחיל אפחות משוה פרוטה. ולא נפרש שסובר בגוי מגוי אסיר בגוי מישראל שרי. אלא גוי מישראל אסיר ישראל מישראל שרי, כדפרישית. ורוצה לומר דחשיב ממון לגבי הגזלן שאינו מוחל. דטעמא למילתיה קא יהיב כדפרישית. ולא ידענא מי דחקו לזה. יפרש בהדיא ישראל מגוי שרי, דלא גזל ממון חשוב, וגוי מגוי אסיר. אי נמי ישראל מישראל שרי, ואע"ג דלגבי יפת תואר אין בענין הזה, דישראל מישראל ודאי אסיר, מ"מ זה יהיה כמשמעו ולא יצטרך לכל אלו דחקים. טעמא דמילתא דגוי מוזהר על פחות משוה פרוטה, (ו)לא ידע רבי מהיכא נפקא לן.
<h2>דף עב.</h2>
אם יש בו עכבת יין אסור. ותימה למה לי עכבת יין. תיפוק לי שהמשפך אוסר היין שנשפך לתוכו, שהיה צריך ניגוב, כדתניא לקמן [ע"ד ע"ב] המחץ והמשפך של גוים ר' מתיר בניגוב וחכמים אוסרים. ונראה לי דהתם איירי בגדול, דתדיר בולע מן היין. אבל הכא במשפך קטן דלא בלע תדיר, בהדחה בעלמא סגי. ומיהו צריך ראייה לזה. ויש מפרשים דהכא איירי בשל עץ, שאינו בולע כל כך. והתם איירי בשל חרס. והא דקתני לקמן ברייתא דשל עץ ושל אבן מנגבן והן טהורין, לא קאי אמשפך אלא אגת ואהמחץ, דבלעי טובא אפילו בשל עץ. ור"ת [ס' הישר סימן תשל"א] פירש דהכא והתם בשל עץ. אלא מיירי (הכא) [התם] בשל גוים והכא בשל ישראל. דבשביל שנגע גוי בו פעם אחת לא יצטרך ניגוב. ובקנקנים דלא מחלק בין ישראל לשל גוי, לפי שמכניסן לקיום, וגזרו בהו רבנן אפילו בפעם אחת. אבל גת ומחץ ומשפך, דאין מכניסין לקיום, יש חילוק בין של ישראל לשל גוי. וכן יש לחלק בין מתניתין [ע"ד ע"ב] דקתני גת של אבן, וקאמר רבא עלה אבל דרך בה בהדחה בעלמא סגי לה. וברייתא קתני של עץ ושל אבן מנגבן והן טהורין. והתם מיירי בלא זיפוף. ומוקי לה בדרך בה. ואפילו הכי צריך ניגוב. דמתניתין בשל ישראל וברייתא בשל גוים. ולפי זה מקיים רבי גירסת הספרים דלקמן [ע"ה ע"א], והעדשים מדיחן. ואפילו לרש"י, דפירש שהוא הגת עצמה. דכיון דשל ישראל הוא, בהדחה בעלמא סגי. וכן משמע לשון גיתיו ובית בדיו. ורשב"ם ור"ת גרס מנגבן. ולקמן אפרש [ע"ה ע"א].
הנצוק והקטפרס ומשקה טופח אינו חיבור לא לטומאה ולא לטהרה. פירש רש"י לענין צירוף מקואות. והקשה ר"ת [ספר הישר סימן ת"א], מדתנן במסכת מקואות [פ"ו מ"ז], ומייתי לה בספ"ק דיבמות [ט"ו ע"א], עירוב מקואות כשפופרת הנוד בעוביה ובחללה בשתי אצבעות חוזרות למקומן, והכא משמע דטופח להטפיח הוי חיבור. וכן משמע להדיא בפ"ב דגיטין [ט"ז ע"א]. ותירץ דמים סגי בטופח להטפיח, ונקב בעינן כשפופרת הנוד. ותו הקשה ר"ת [תשובה סימן ס"ג], דקתני הכא הנצוק והקטפרס אינו חיבור. ובפרק אין דורשין [חגיגה י"ט ע"א] תניא, ג' גממיות בנחל עליונה כ' ובתחתונה כ' ואמצעי' מ', וחרדלית של גשמים עוברת ביניהם. ומוכח דלכולי עלמא בתחתונה עלתה לו טבילה. אלמא משמע דקטפרס הוי חיבור. ותו אפילו בלא אמצעית יצטרפו, דקטפרס חיבור. ותירץ ר"ת דהא בהא תליא. משום דקטפרס אינו חיבור להכי צריך אמצעית ארבעים, אבל אם שתיהן כ' כ' לא יצטרפו. ותימה דאמרינן [חגיגה י"ט ע"א], עולא בעי מר' יוחנן אם היו רגליו של ראשון נוגעות במים וכו', מהו להטביל מחטין וצינורות בראשו של ראשון, לר' יהודה דאמר השני טהור. ומייתי ראיה מגממיות. והא הכא איכא מקוה שלם באחד מהם והתם אין מקוה שלם לא בראש ראשון ולא במקוה שטובל בו. ותירץ כיון שהמים בראשו עתידין ליפול במקוה אם ישהה שם, חשיב מקוה. ולכך מייתי שם ההיא דגממיות. ולא תיקשי כיון דקטפרס אינו חיבור אמאי קאמר רבי יהודה התם אם היו רגליו של ראשון נוגעות במים השני טהור, אלמא דקטפרס חיבור. דכיון שעתיד להתערב במקוה חשיב מקוה שלם. מיהו אומר רבי דבנצוק אמרינן דאפילו בדבר העומד להתערב שייך לומר נצוק אינו חיבור למאן דאית ליה. ויש לחלק דנצוק הוי דבר שנופל דרך אויר, ולא הוי חיבור אפילו עומד להתערב. אבל קטפרס הוא שיורד דרך מדרון, והוי חיבור כשעומד להתערב. וא"ת כיון דקטפרס הוי חיבור יותר מנצוק, אם כן גבי גישתא ובת גישתא, דאסר רבא כולי חמרא, ודייק ש"מ נצוק חיבור. דילמא שאני התם דהוי קטפרס והוי חיבור. י"ל כיון שהיין נמשך אחר הגישתא התחתונה שוב לא יפול בחבית והוי ליה נצוק. וקשה לי על פירוש ר"ת, דמוקי להך משנה דטופח להטפיח לענין מקואות, דאמרינן בפרק ב' דגיטין, דילמא לענין מקואות ור' יהודה. מכלל דמעיקרא לא הוה ידעינן דמיירי לענין מקואות. ותו תימה לי לפירוש ר"ת, מדתנן במסכת פרה [פ"ה מ"ח], שתי שקתות שבאבן אחת, קדש אחת מהן, המים שבשניה אינן מקודשין. ואם היו נקובות זו לזו כשפופרת הנוד או שהיו מים צפין על גביהן אפילו כקליפת השום וכו'. מדקתני סיפא שהיו מים צפין, מכלל דרישא מיירי בנקב כותל שבין שני מקואות, וצריך שיעור שפופרת הנוד אפילו לענין מים, דאי כקליפת השום סגי, השתא אפילו על גבן, שפרוץ מכל רוח (ש)צריך שיעור קליפת השום, כל שכן בנקב שבתוך הכותל שאין די בקליפת השום. ותו הא דתני במסכת מקואות פרק ששי [מ"ט], כותל שבין שתי מקואות שנסדק, לשתי מצטרף, לערב אין מצטרף עד שיהא מקום אחד כשפופרת הנוד וכו'. עד אם יש כקליפת השום על רחב כשפופרת הנוד, פירוש דהיינו שתי אצבעות חוזרות למקומן. והנקב עגול הוא. וכיון שמים מגיעין עד חצי נקב, (אם) יש בו יותר מטופח להטפיח. ולא סגי בשיעור זה. ונראה לי, דמשנה דנצוק וקטפרס מיירי לענין השקה. והוי לטהרה דומיא דלטומאה. והכי פירושה, לטהרה, אם יש מים טמאים ורוצה להשיקן במקוה, אם נוגעות במקוה כשיעור טופח לא הוי חיבור, אבל בטופח להטפיח הוי חיבור ומושקות. וכן משמע בפרק תשיעי דטהרות [פ"ח מ"ט], מקל שהיא מלאה משקים טמאים כיון שהשיקן במקוה טהרה דברי רבי יהושע, וחכמים אומרים עד שיטבול כולה, והנצוק והקטפרס וכו'. וכן משמע בפ"ב דגיטין [ט"ז ע"א], מדאמרי' אהך דטופח להטפיח, דילמא לענין מקואות ורבי יהודה. מכלל דעד השתא לא איירי בהכי. וכי מוקי התם כר' יהודה דאית ליה טופח להטפיח בגוד אחית, לא הוה מצי לאוקמי כרבנן ובקרקע שוה. דמ"מ לית להו לרבנן דהוי חיבור. וא"ת מנליה דפליגי רבנן על רבי יהודה בקרקע שוה, דלית להו טופח להטפיח. דילמא לא פליגי אלא בקטפרס. י"ל דמשמע ליה דרבנן בעו כשפופרת הנוד ואין להם טופח להטפיח. אי נמי [כי היכי ד]גוד אחית דוקא (לית) [אית] ליה לרבי יהודה כשרגליו של ראשון נוגעות במים, וקרקע שוה לא מהני מידי, והוא הדין לרבנן לא מהני. ולפי זה לא קשו כל הקושיות דר"ת, דלאו לענין מקואות איירי הך שמעתין דנצוק. והך דג' גממיות, דמשמע דקטפרס חיבור לענין מקואות, ואפילו למאי דמוקמינן לה לענין מקואות, דוקא לרבי יהודה ולא לרבנן. דלרבנן בעינן בכל דוכתא כשפופרת הנוד. אך קשיא אהך דג' גממיות, אמאי נקט באמצעית ארבעים, כיון דקטפרס חיבור לענין מקואות. דהא לענין השק(א)ה מיירי. י"ל דלרבותא דרבי יהודה נקט, דאפילו הכי לא אמר גוד אסיק אלא שבתחתונה דוקא, ולא הוי אמצעית חיבור לעליונה אע"פ שיש שם ארבעים.
אך תימה לי, דבהך דגממיות לא קתני אלא א"ר יהודה ר"מ אומר מטבילין בעליונה, ולא קתני בה ואני אומר בתחתונה ולא בעליונה, אלא בברייתא אחריתי. אם כן ליכא למימר דנקט באמצעית ארבעים משום דקמ"ל דאפילו הכי לא אמרינן גוד אסיק. י"ל דברייתא דבסמוך דקתני בה ואני אומר בתחתונה ולא בעליונה מיתניא בתרה. אי נמי [משום] דבתוספתא [מקוואות פ"ג ה"ג] מסיים בה וחכמים אומרים אין מטבילין אלא באמצעית נקטיה. דלית ליה לא גוד אחית ולא גוד אסיק. מיהו בהך דגממיות בספרים ישנים גרסינן, רבי יהודה אומר רבי מאיר אומר מטבילין בתחתונה אבל לא בעליונה. אך רשב"ם מחק ולא בעליונה. ובפ"ק דיבמות [ט"ו ע"א] פירשתי יותר. ולא תיקשי דרבי יהודה מצריך במשנה דמקואות כשפופרת הנוד, והכא סגי בטופח להטפיח. ואפילו כי מיתניא לענין מקואות. דאיכא למימר דהתם איכא כותל מפסיק. אבל קשה לרבינו אלחנן דהא למאי דמוקמינן הך נצוק לענין השקה הויא סברא איפכא, דמשקה טופח להטפיח לענין השקה חיבור. ולענין מקואות בעינן מים צפין. ונצוק וקטפרס נמי לא הוי חיבור בהשקה ולמקואות הוי חיבור. ואומר רבי דהלכות טומאה וטהרה דמקואות והשקה הילכתא גמירי לה, ולאו בסברא תליא מילתא. ותו הקשה דבטופח להטפיח צריך לומר שהסברא הפוכה בהשקה ובמקואות. כי מתחילה כשאומר ש"מ דטופח להטפיח חיבור לענין השקה, אז קלה ממקואות, דבעינן מים צפין. וכי קאמר דילמא לענין מקואות בעי למימר דמועיל טפח להטפיח. ולענין השקה לא הוי חיבור לר' יהודה, מדקאמר דילמא לענין מקואות ור' יהודה היא, מכלל דלענין השקה [לא] הוי חיבור. ואומר רבי, דאין לחוש אם הסברא הפוכה. אי נמי הכי קאמר דילמא לענין מקואות ור' יהודה, ה"ה לענין השקה, ומשום דמיירי במקוה נקטיה. מפי רבי.
אמר רב הונא לטהרה ולטומאה. יש ספרים גרסי גבי נצוק אמר רב הונא נצוק לטומאה ולטהרה וכו'. אבל ר"ת [ס' הישר סימן תש"ג] אומר דקאי על כל המשנה דליין נסך הוי חיבור. ודייק מדקתני לטומאה ולטהרה וכו'. ואומר ר"ת ד[מ]כולה שמעתין יש להוכיח דנצוק אינו חיבור. [ו]מה שאמר רב הונא דליין נסך הוי חיבור אינו, דאהדריה רב נחמן. ותו דדיוק רב הונא על כל המשנה אינו, דהא במשנה בעינן טופח להטפיח. וכן גבי מעצרתא לעיל [ס' ע"ב] בעינן טופח להטפיח. אבל (להטפיח) [טופח] לחודיה לא מהני גם ביין נסך. ולא דייקינן בטומאה וטהרה לא הוי חיבור, הא לענין יין נסך הוי חיבור. וכיון שהדיוק אינו לענין משקה טופח, לענין (משקה) [נצוק] נמי אינו. ועוד אומר ר"ת [ספר הישר סימן תשי"ט] הא דאמרינן לעיל [נ"ז ע"ב] גבי החזיר גורגותני אמילתיה דרב הונא ש"מ נצוק חיבור, והא ודאי אמר רב הונא הכא דנצוק חיבור אלא לאו ש"מ דהדר ביה רב הונא. ועוד מדתני ר' חייא שפסחתו צלוחיתו, משמע דנצוק לא הוי חיבור. אלא שהתלמוד לא רצה לפשוט לו בהדיא. ועוד מדאמר תלמודא ש"מ נצוק חיבור משמע שקשה לתלמוד לאוסרו. ועוד מדקאמר רב ששת בגוי המערה וכו', משמע שמתרץ לפי האמת. ולפי זה, מה שהקשה ה"ר יצחק בהר"ר מאיר דלקמן לא אסרו אלא מאי דנפיק לבראי, והא כיון דנצוק חיבור כדפסק רש"י יאסור אף דגואי, דאי אפשר שלא יתערב מעט [מן] הקילוח של יין ויהיה נצוק. ומשמע שרב אשי אומר כן לפי האמת. ורש"י יתרץ דכיון שאין איסור בההוא דנפיק לגואי כ"כ לא החמירו חכמים לאסור מה שבפנים ע"י נצוק זה. ולעולם אימא לך דנצוק חיבור. ניחא, דש"מ דנצוק אינו חיבור. ועוד דמר זוטרא בריה דרב נחמן דהוא בתראה אומר קנישקנין שרו. ורבה בר רב הונא שתה [ב]קנישקנין, אלמא מעשה רב. ועוד מדלא פריך תלמודא על ההיא ש"מ נצוק חיבור. ואין לומר שאין נצוק אלא בדבר העומד להתערב, וקנישקנין אין סופה לעלות אלא על ידי מציצה, להכי שרי. דהא גישתא ובת גישתא אין סופו לעלות אלא על ידי מציצה וקאמר ש"מ נצוק חיבור, משמע דיש נצוק אפילו על ידי מציצה. וה"ר מנחם פירש דהאי דשרי קנישקנין, היינו בהדי ישראל, וקמ"ל דלא גזרו בהו משום חורבן, כדאמרינן פרק במה אשה [שבת ס"ב ע"ב]. וליתא דאם כן מאי שייכא הכא. אלא ודאי דשתי בהדי גוי, וקמ"ל דנצוק אינו חיבור. והתם דמייתי לה, השמיענו דלא שייך בה משום שמחה. והא דאמר להו רב חסדא קטופו קטופי או נפוצו נפוצי, לאו משום דסבר דנצוק הוי חיבור. מדלא מסיק עלה ש"מ נצוק חיבור. ועוד מדאפסקיה מילתיה דרב חסדא בין כוחו של גוי דלעיל להך מילתא דרבא דשפוכאי דאיירי בכחו של גוי. אלא איכא לפרושי נמי דלרב חסדא משום כוחו של גוי. ואמר להם קטופו וכו'. השמרו לכם כשתמדדו יין בכלי גוי האסור, אל תעדיפו על המדה שלא יהיה המותר יי"נ. אי נמי כשתמלאו כלי דגוי, והגוי עצמו ימלא כליו ולא תרצו לסייעם. קטופ' קטופ' פן יעדיף ויפול מן היין שהריק הגוי בכליכם. והוה ליה כוחו של גוי ואסור. ובזה הענין היו רגילין למכור, כדאשכחן גבי עובדא דרב איקא לעיל. והשתא אתי שפיר כוחו של גוי. כך פירש ר"ת. ומברייתא דתוספתא דלעיל [פ"ח ה"ב] דקתני מפני שטיפה של יין אסורה כל שהו אין הוכחה דנצוק אינו אסור. דלמה לי טעם דטיפת יין אסורה אי נצוק אסור. דלא קאי אלא אטועם מן הכוס. וקדח במינקת והעלה דאסור, אימא לך לעולם משום נצוק. וגם אין להוכיח מדרבי יוחנן [ע"ג ע"א] דאמר המערה יין נסך מחבית לבור אפילו כל היום ראשון ראשון בטל, דאית ליה נצוק אינו חיבור. דהתם לא הוי חיבור משום ששותת כל היום כולו בזה הענין, ונתערב כל החבית בבור, הוי ראשון ראשון בטל. ואין להחמיר בנצוק יותר מבמערב. מפי רבי.
<h2>דף עב:</h2>
אם יש שם עכבת יין. מכאן קשיא לפירוש ר"ת דסתם יינן בטל בס', א"כ הכא למה לא יבטל היין [של] המשפך לעכבה. ושמא [מיירי] כגון דאין במשפך כדי לבטלה. ואין לומר דההיא רבי יהודה דאמר מין במינו לא בטל, דא"כ כי פריך לקמן לרבי יוחנן דאמר המערה יין נסך וכו' ממתניתין דיין נסך אוסר כל שהו לוקמה כר' יהודה ולא ליקשי ליה מידי. ותו תימה לפירוש ר"ת מדתנן לעיל פרק אין מעמידין [כ"ט ע"ב] דיין [של] ישראל הכנוס בנודות של גוים דלר' מאיר אסור בהנאה ולרבנן בשתייה, ואי איכא ס' למה יאסור בשתייה, ואי ליכא ס' למה לא יאסור בהנאה. וגם מים אסור לתת בתוכן כי ליכא ס'. ולעיל [ל"ג ע"א] פירשתי בשמעתין דקנקנים.
<h2>דף עג.</h2>
ראשון ראשון בטל. הקשה ה"ר אלחנן ותיקשי ליה מהך דאגרדמים דקתני [תוספתא פ"ח ה"ב] מפני שטיפה של יין נסך אוסרת כל שהו, ולא אמרינן ראשון ראשון בטל. ובאיסורא לגו היתירא איירי. וי"ל דהך דאגרדמים כר' יהודה דאמר מין במינו במשהו, ואין חילוק בנפל זה לתוך זה. מפי רבי. וא"ת מאי שנא מדאמרינן בפרק במה אשה [שבת ס"ה ע"ב] ובפרק בתרא דבכורות [נ"ה ע"ב] דחיישינן שמא ירבו נוטפין על הזוחלין, ולימא ראשון ראשון בטל. וכן פרק הנודר מן הירק [נדרים נ"ז ע"ב] גבי בצל שעקרו בשביעית ונטעו [בשמינית] ורבו גידוליו על עיקרו. וכן [פסחים כ"ה ע"א] כלאים שהוסיפו במאתים. ותירץ ה"ר יצחק בהר"ר מאיר שכל אלו שהבאתי ווסתן בכך, ולא שייך בהו קמא קמא בטל. אבל קשה משלהי הערל [יבמות פ"ב ע"ב] גבי נתן סאה ונטל סאה וא"ר יוחנן עד רובו, ולא אמרינן קמא קמא בטל, ואע"פ שאין ווסתו בכך. ור"ת תירץ דהני גידולים לעולם בלא מיפסק פסיק, אבל ביין נסך במיפסק פסיק. והך דהערל [שם] יש לפרש לשני הפירושים במי פירות, כדפירשתי ביבמות. ולכך החמירו בו, כיון שאיסורו מן התורה. והא דא"ר יוחנן בפ"ג דבכורות [כ"ב ע"א] גבי ציר שניטמא משיקן במים, דקאמר הני מילי לטבול פתו אבל לקדירה מצא מין את מינו וניעור, ולא אמרינן קמא קמא בטל. י"ל דשאני טומאה דחמירא, ואע"ג דגבי שאר מקומות איסור חמור מטומאה. והא דאמרינן פרק הנוטל [שבת קמ"ב ע"א] [גבי] מעלין את המדומע באחד ומאה, י"ל דמשום גזל שבט דתרומה צריך להרים. והא דאמרינן בפרק כיסוי הדם [חולין פ"ז ע"א], דם שנתערב במים אם יש בו מראית דם כשר, א"ר חייא [בר אבא] א"ר יוחנן לא שנו אלא שנפלו מים לתוך דם אבל דם לתוך מים ראשון ראשון בטל. י"ל כיון שנדחה שוב אינו חוזר ונראה כדאמר רב פפא עלה לענין כיסוי, אינו כן, לפי שאין דיחוי אצל מצוות. והא דאמרינן בשילהי נדה [ע"ה ע"ב] הרוג שהיה מוטל במטה ודמו מטפטף וכו', עד וחכמים מטהרין לפי שראשון ראשון (נפסק) בטל. י"ל דשאני דם תבוסה דרבנן, כדאמרינן בהגוזל קמא [ב"ק ק"א ע"ב]. ולרבי נראה דלא קאמר ר' יוחנן הכא גבי יין נסך דבטל אם יגיע עד ס' אלא ס' דווקא. וכי פריך ממתניתין דיין אוסר במשהו ולא מצי לשנויי ליה במידי דנפיש עמודיה יותר מפי החבית. דלישנא דכל שהו לא משמע הכי. וכי פריך מההוא יין במים בנותן טעם, תימה דילמא במידי דנפיש עמודיה מיירי. ועוד מאי משני אבל איסורא לגו היתירא שרי, ולמה מותר אפילו בנותן טעם, הא קא יהיב טעמא. ועוד טעם כעיקר מן התורה במין שאינו מינו. אלא י"ל כי התלמוד בא לדקדק מהך דמים ביין או יין במים דודאי או הא או הא באיסורא לגו היתירא. ומסיק דכולה משנה היתירא לגו איסורא. אבל מנותן טעם ואילך ודאי יאסר מטעם [טעם] כעיקר דאורייתא. מפי רבי.
ראשון ראשון בטל. פירש רבנו שלמה בהנאה מותר. ותימה דכולה שמעתין דא' סלק את מינו וכו' משמע אף בשתייה מותר. ודוקא בקילוח חבית דזוטר מקילוח גיגית ואע"ג דנפיש מצרצור קטן. פירש רבינו שלמה שאין הלכה כרב דימי, שרב יצחק ורבין החמירו. מיהו שמא רבין אינו חולק, דהא צריך מים לסלק את שאינו מינו היינו נמי לרב דימי, וכגון (במעשה) דנפיש עמודיה, וכגון קילוח דגיגית. ואדרבה לדבריו בשל סופרים הלך אחר המיקל. אלא לפי דבריו היה יכול לפרש הטעם כיון שסובר שחלוקין זה על זה, דאמרינן פרק הבא על יבמתו [יבמות ס"ד ע"ב] רבין דסמכא יצחק סומקא לאו בר סמכא. וכל שכן דרב דימי לא אשכחן עליה דהוי [בר] סמכא אפילו כמו רב יצחק. מפי רבי.
והשאר מים רבין עליו ומבטלין. ותמה ר"ת גם מינו היינו יין של חולין יסייע לבטלו. ופירש דתרומה במינה במשהו כטבל. והא דלא חשיב תרומה דמכוח טבל דהוי כעלייתה כך איסורה. והא דבכולי תלמודא עולה במאה ואחד, היינו בדבר יבש, כגון חיטין בחיטין שעורין בשעורין. והא דאמרינן בהקומץ רבה [מנחות כ"ג ע"א] שתי מנחות שנתערבו זו עם זו, דאית ליה לרבי יהודה מין במינו לא בטל, בדבר לח כגון סולת. והא דאמרינן בשילהי ביצה [ל"ח ע"ב] חיטין בחיטין נהי דלרבי יהודה בטל וכו', היינו נמי בסולת. ותדע מדקאמר חיטין בשעורין בטלי, והא ניכרין הן. אלא ש"מ דבסולת מיירי. ואתי שפיר הא דפרק הניזקין [גיטין נ"ד ע"ב] גבי ערלה וכלאי הכרם, נפלו ונתפצעו, דא"ר יהודה בשוגג יעלו. ובפרק נוטל [שבת קמ"ב ע"א] קאמר רבי יהודה מעלין את המדומע באחד ומאה. וכן גבי ליטרא קציעות [ביצה ג' ע"א]. דמיירי בדבר יבש. ובדבר הלח אית ליה לרבי יהודה מין במינו לא בטל, כגון דם בדם. והא דגיד הנשה [חולין ק' ע"א], חתיכה אוסרת כל החתיכות מפני שהן מינה, היינו בטעם המתערב. והקשה ה"ר יום טוב, דאמרינן בפרק קמא דפסחים [כ"ב ע"ב] גבי חבית של תרומה ותחתיה חולין טמאים וכו', וקאמר התם עולה במאה ואחד ואפילו בדבר לח. וחזר ר"ת [ס' הישר סימן תש"ט] ותירץ דאין חילוק בין לח בין יבש, דהא בכל התלמוד תרומה עולה באחד ומאה כגון (שמבטלה) [שנפלה] לחולין מתוקנין, דאי (אי) אפשר ל(מ)בטל חולין להיות כבטל תרומה. והוה ליה מין בשאינו מינו. ופלוגתא היא בהקומץ רבה [מנחות כ"ג ע"א] אי בתר בטל או בתר מבטל אזלינן. ואע"ג דאמרינן [פסחים ל"ב ע"ב] ונתן לכהן את הקודש, דבר הראוי להיות קודש. מ"מ אין חולין יכולין להיות תרומה ממילא. והך דשני כוסות מיירי בחולין שאינן מתוקנין, דיכולין חולין להיות תרומה. והוה ליה מין במינו. ולפי זה י"ל הא דאמר רבי יהודה גבי דם, מין במינו לא בטיל, משום כיון שנתנו במתנה [במזבח] אחר שעירבן, אפשר להיות זה בזה קרינן ביה. וא"ת תיקשי הך דפסחים למאן דאמר בתר בטל אזלינן, דתרומה אפשר לה להיות חולין לכי מיעפשא, כדאמרינן בהקומץ רבה [מנחות כ"ג ע"ב] דמצה שתבלה בתבלין לכי מיעפשא הויא לה כתבלין, וא"כ הוה ליה מין במינו במשהו. וי"ל דשאני משקין דכי מסרחי ומחמצי אין שם משקין עליהן ואין מפסידין שם תרומה בשעה שהן משקין. והא דתניא בטבול יום [תוספתא פ"ב ה"ד], גבי חבית שניקבה וכו', נגע טבול יום (בגדריו) [משוליה מפני שהמשקה (ברור) [גדור] ע"ג ידיו וכו'] יעלה במאה ואחד, ואע"ג דטהור יכול להיות טמא, תיקשי למאן דאמר בתר מבטל אזלינן. י"ל דכיון דאינו ממילא אלא על ידי נגיעה לא הוי מבטל כבטל. ואי מוקמי לה במדומע מעשר ניחא. וערלה וכלאי הכרם [דבטלו במאתים] אין לומר לכי מיעפשי הוו כחולין, דכי מיעפשי אין שם פרי עליהן ולא מיקרו ערלה. וגבי נבילה דאמרינן בהקומץ רבה [מנחות כ"ג ע"א] דלכי מסרח נעשית כשחוטה, משום דאכתי איכא שם נבילה עליה, והכא בטל שם פרי. וא"ת היכי א"ר יוחנן טבל במשהו הא אי אפשר לחולין שיעשה טבל. וי"ל כגון שנפל טבל טבול לתרומה בטבל שאינו טבול לתרומה, דחשיב מין במינו, ששם טבל לשניהם. אי נמי שנפל טבל שראה פני הבית בטבל שלא ראה [פני הבית] שלא יכנסו לבית, ולעולם לא יתחייב במעשר. אי נמי שנפל טבל, בחולין מתוקנין לגמרי, והתרומה ביד בעלים, כד בעי מיתשיל עלה ומשוי לחולין טבל והדר משוי להו תרומה. ולפי זה נוכל להעמיד הך דשני כוסות אפילו כמאן דאמר בתר מבטל אזלינן, והכא איירי בתרומה ביד כהן, והך דפסחים ביד בעלים. ועוד יש לפרש הך דפסחים קיימא כרבי חייא דהקומץ רבה, דאית ליה לרבי יהודה נבילה ושחוטה בטילות זו בזו, ולכך חשיב התם מין בשאינו מינו לענין משהו. ואע"פ שחשובין [מין במינו לענין] דבעי מאה ואחד ולא ששים (מין במינו). אבל רבי יוחנן דשני כוסות לא יסבור כר' חייא. והקשה ה"ר אלחנן למאן דאמר בתר מבטל אזלינן, יין נסך במשהו היכי הוי, והא לכי מסרח הוי היתר לפירוש ר"ת וי"ל דזהו לא כר' חייא דהקומץ רבה. אי נמי משום חומרא דיין נסך חשבינן [ליה] מין במינו, כמו שלענין תרומה האי יין חשבינן מין במינו למה שצריך אחד ומאה (לא) חשבינן מין במינו לאסור במשהו. מפי רבי. וה"ר אלחנן תירץ קושית ה"ר יום טוב, דהך דפסחים כרבנן דרבי יהודה אתיא, דלית להו גם בטבל ואפילו בדבר הלח או כגון סולת מין במינו במשהו. ור' יוחנן דאמר במשהו ותניא כותיה כר' יהודה ס"ל דאמר במשהו. אבל בשאר איסורים כרבנן ס"ל [דסגי] בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך. וכן צריך לפרש מכוח ההיא דס"פ הנודר מן הירק [נדרים נ"ח ע"א], דקתני כלל א"ר שמעון, כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל וחדש לא נתנו לו חכמים שיעור וכו' עד אמרו לו והרי שביעית שאין לה מתירין ותנן שביעית אוסרת כל שהו, אמר להם לא אמרת שביעית במינה אלא לביעור אבל לאכילה בנותן טעם. הרי [ד]ר' יוחנן לית (להו) [ליה] דאמרו לו, מדלא חשוב(י) שביעית. וכר' [שמעון] נמי לא סבירא (להו) [ליה], דאם כן תיקשי ליה והרי יין נסך דאין לו מתירין והוא במשהו. אלא ודאי כרבי יהודה סבירא להו בטבל ויין נסך במשהו. ושלש מחלוקות בדבר. ויש מפרשים דבכל תלמודא דתרומה עולה במאה ואחד, היינו בתרומת מעשר דלא שייך טעמא כהיתירה כך איסורה דיש לה שיעור.
<h2>דף עג:</h2>
הגדילו באיסור אסור הגדילו בהיתר. ותימה על מה שפירש רש"י, שיין היתר נפל לבסוף, וכבר בטל יין איסור במים בהיותו לבדו, היינו הגדילו בהיתר, הא משמע דקאי אהא דיין נסך שנפל לבור, דמיירי בדאיכא יין היתר בבור. ותו דבעי לאוקמיה אליבא דמאן דבעי מים תחילה, אם כן תיקשי לרבין, ולמאן דמתני אמתניתין דלא בעי ר' יוחנן תחילה. ורבי מפרש הגדילו באיסור, שנפלו המים ועליהן יין נסך ועליהן יין היתר אסור. אי נמי שני יינות בזה אחר זה ועליהן מים. הגדילו בהיתר, שיין היתר היה בבור ונפלו המים ועליהן יין נסך, מותר. ור' יוחנן מתיר בכל ענין, דאית ליה רואין.
כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם. ר"ת פסק הלכה כר' יוחנן דכל איסורין שבתורה בששים, לבד מחמץ בפסח שאפילו שלא במינו במשהו, דגזרינן שלא במינו אטו מינו ולהכי לא חשיב חמץ בפסח בהדי טבל ויין נסך. וכן פסקו הלכות גדולות. אבל בשאילתות דרב אחאי [פרשת צו שאילתא פ'] פסק אפילו בחמץ בפסח במינו בששים כשאר איסורין. ולהכי לא חשיב חמץ בפסח בהדי טבל ויין נסך. ובמילתיה דרבא דאמר [פסחים ל' ע"א] הילכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו [גרסינן] אסור. ולא גרסינן במשהו כרב, כי לא היה כתוב בספרים ישנים, אלא על [ידי] פירוש הלכות גדולות דאמרו מדלא פריש רבא למילתיה ש"מ אסור במשהו כרב קאמר, והעתיקו בספרים. ומיהו לכולי עלמא משמע דשאר איסורים בששים. ועוד הביא ר"ת ראייה דרבי יהושע בן לוי, דפסקינן כותיה בכולי תלמודא כדפרישית לעיל פרק רבי ישמעאל [נ"ז ע"ב], אית ליה נמי כל איסורין בששים. ועוד ר' אליעזר בן יעקב, דקיימא לן משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי, ואית ליה בפרק התערובת [זבחים ע"ט ע"ב] גבי חרסין של זב וזבה, דמין במינו בטל. ועוד מדאמרינן בשילהי ביצה [ל"ח ע"ב] נהי דלר' יהודה לא בטיל לרבנן מיהא בטיל. ש"מ דהכי הילכתא. ועוד מדאמר רבא בגיד הנשה אמור רבנן בטעמא וכו'. ורבא דפסק הילכתא בחמץ בפסח כגירסת ספרים ישנים, משמע דכל איסורין בששים כרבי יוחנן. וא"ת אמאי האריך רבא בדבריו בחמץ, לימא הלכה כר' יוחנן. וי"ל משום דבעי למירמי דידיה אדידיה ומי אמר רבא הכי והאמר קנסא דקניס ר' שמעון וכו', ואי לא פסיק אלא הלכה כר' יוחנן הוה אמינא דמרישיה דמילתיה פסיק כר' יוחנן ולא ממאי דסבר כר' שמעון. ועוד אם תאסור חמץ במשהו, אם נפל משהו מחמץ לבור הגדול יאסר כולו, אם כן חומרא דאתאי לידי קולא, כי מי יכול ליזהר מזה. כך פירש ר"ת בספר הישר [סימן תע"א].
שלא במינו בנותן טעם. ותימה, אפילו שלא במינו ליהוי במשהו, דדבר שיש לו מתירין הוא. דאמרינן פרק הנודר מן הירק [נדרים נ"ח ע"א] כל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטל. ומתרץ דמין במינו דוקא אמרינן הכי ולא בשאינו מינו. וראייה מפרק הנודר מן המבושל [שם נ"ב ע"ב] [דאמרינן התם] קונם יין שאני טועם וכו', אם יש בו טעם יין אסור ואם לאו מותר. והא קונמות דבר שיש לו מתירין [הם]. אלא ש"מ דשלא במינו אפילו דבר שיש לו מתירין בנותן טעם. ויש לדחות דהתם טעמא דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם, וכשמעורב בתבשיל אין שם יין עליו. ותדע דקתני רישא דהך בבא, קונם יין מותר [בתבשיל] ואפילו בנותן טעם. מיהו בירושלמי פרק שלש ארצות במסכת שביעית [פ"ו ה"ג] קתני, כל דבר שיש לו מתירין וכו' במינו במשהו שלא במינו בנותן טעם. וא"ת למה מפרש טעמא דטבל (דהתירו בו) [דכהיתרו כן] איסורו, לימא משום דהוי [דבר] שיש לו מתירין. ואומר ר"ת דלית ליה טבל אחר להפריש עליו, או כגון שהלכו בעליו למדינת הים ולהמתין אי אפשר שבין כך [ובין כך] ירקב. ועוד הקשה ר"ת [ס' הישר סימן ת"ש], חמץ בפסח דשרי ר' שמעון על ידי תערובת, והא דבר שיש לו מתירין הוא. י"ל [כיון] דאין ממשות (כעין איסור) [איסור בעין] לא שייך טעמא דבר שיש לו מתירין. וכן בביצה [ג' ע"ב] גבי ביצת ספק שנתערבה, דקרי דבר שיש לו מתירין. מיירי כשהן בעין. והא דתניא בהזהב [ב"מ נ"ג ע"א], מעשר שני בטל ברוב, ומוקי לה בפחות משוה פרוטה דלית ליה מתירין, נמי מיירי בתערובת דלא ידיע ממשו. והא דאמרינן בשילהי ביצה [ל"ט ע"א] גבי אשה ששאלה מים ומלח לעיסתה, (והרי) [והא הוי] לה דבר שיש לו מתירין, דמוקי לה במלח איסתרוקנית דידיע ממשו, ומים נמי כמו ממש בעיסה (אית להו) [איתנהו]. כך פירש ר"ת בספר הישר [סימן ת"ש]. ויש מפרשים דהאי טבל [דאמרינן] אין לו מתירין, כגון שלא נודע כמה נפל ממנו בחולין. דאי אפשר לתקנו משום מרבה [ב]מעשרות [מעשרותיו מקולקלין. ואין נראה זה הטעם, דמספק יש לתקנו] לריבוי המעשר עד שיעלה בדעתו מאומד שכן הותיר. וכן השיב ר"ת לה"ר יוסף מאורליינש שאינו נכון טעם זה.
<h2>דף עד.</h2>
ואלו אסורין ואיסורן בכל שהו. אומר רבי, כי בירושלמי פרק אחרון דמסכת ערלה [פ"ג ה"ד] משמע דליכא את שדרכו אלא בעשרה דברים. דמסיק ר' יוחנן וריש לקיש, חד אמר דברי רבי מאיר עשרה דברים מקדשין, וחד אמר דברי רבי מאיר כל הדברים מקדשין. פירוש עשרה דברים הן ששה דברים דמייתי לה בריש ביצה [ג' ע"ב] ובהערל [יבמות פ"א ע"א], והן עם חבילי תלתן ז', ובגד שצבעו בקליפי ערלה הרי ח', והך דצובע מלא הסיט מקליפי ערלה, דתני בהו דברי רבי מאיר, והך דאורג מלא הסיט מצמר הבכור, אבל לא תני בה דברי ר' מאיר. וקאמר בירושלמי לעיל, אית תנא תני לה בשם ר' מאיר ואית תנא דלא תני לה בשם ר' מאיר. מאן דתני בשם רבי מאיר אית ליה עשרה דברים מקדשין. ומאן דלא תני עשרה דברים מנלן. ר' מאיר כר' עקיבא דאמר אף ככרות של בעל הבית. ותימה לרבי, אכתי טובא הוו הנך שמעתין. וא"ת דהוי כל שדרכו, אם כן תיקשי לר' יוחנן דאמר בריש ביצה [ג' ע"ב] את שדרכו שנינו. וא"ת האי תנא דליטרא קציעות הוא, כדמשני בריש ביצה, מ"מ הוה ליה לאקשויי ולשנויי כך. ועוד על כרחין משמע דעדיפי מאת שדרכו, מדפריך בגמרא וליחשוב אגוזי פרך ורימוני באדן וליחשוב ככרות של בעל הבית וכו', משמע דחשיבי כששה דברים. ועוד ליחשוב בערלה גיזי צמר, שאסורין בכל שהו כדאיתא בפ"ג דבכורות [כ"ה ע"ב]. ואומר רבי דודאי טובא הוו, אלא עשרה דברים דבמסכת ערלה קא חשיב. וא"ת ויין נסך דחשיב הכא על כרחין בחביות סתומות מיירי כיון דחשיב בששה דברים דערלה, וא"כ אמאי [חשיב] להו, והא תנא להו במסכת ערלה, דה"ק על אגוזי פרך וכו'. ואומר רבי דאיצטריך לאשמועינן חומרא דיין נסך ואע"פ שהוא מדבריהם. אי נמי אשמועינן דדוקא בנתנסך לפני ע"ז ולא בסתם יינם. ועוד לאפוקי מדרבי אליעזר דאמר יש פדיון לע"ז. וא"ת איך חשיב הכא שור הנסקל בששה דברים דעדיפי מאת שדרכו, והא אמרינן בריש התערובות [זבחים ע"ב ע"א] גבי שור הנסקל וחטאות המתות, ליבטל ברובא, הניחא למאן דאמר כל שדרכו וכו'. משמע דלא חשיבי כאת שדרכו. ואומר רבי דלא קאי אלא אחטאות המתות שהן כבשות קטנות. אי נמי כדמוקי בירושלמי [פ"ה הי"ב] לשור הנסקל דהכא בחתיכה, ומטעם שראויה להתכבד [בה] בפני האורחים יותר משור גדול. אך נראה לומר שהתלמוד שלנו [לא] יעמיד האי שור הנסקל בחתיכה, מדמצריך תלמודא בריש התערובות [זבחים ע"ב ע"א] שנתערב בקדשים והכא שנתערב בחולין. משמע דבתרוייהו מיירי בחי. ועוד אי שור הנסקל הוי דבר שדרכו, אם כן פטר חמור דהכא איך עדיף מאת שדרכו. ויש להעמידה בחתיכה מטעם שראויה להתכבד, או יש לו שער נאה ויעשה כלי משערו או מעצמות[יו]. וצריך לפרש הני דהכא אמאי עדיפי מאת שדרכו, כדפרישית דהוו כששה דברים, יין נסך בחביות סתומות, וע"ז דחשיבא לעובדיה. ועורות לבובין יכול לעשות מהן כלי נאה. וציפורי מצורע כשהן שלמים חשיבי כחתיכה שראויה להתכבד, וחשיבי טפי מחטאות המתות שהן כבשות קטנות. ולפי זה הא דתנן במסכת קינין [פ"ב מ"ג] שאסורים בכל שהן, אין צריך להעמיד כתנא דליטרא קציעות. אלא נאמר חשיבי ולא בטלי. אי נמי ציפרי מצורע בשחוטות איירי דחשיבי כטמא', דדרשינן [קידושין נ"ז ע"א] מזה אשר לא תאכלו לרבות השחוטה. והוו להו בריה ולא בטלה. אי נמי כיון דשחוטה הוו כחתיכה שראויה להתכבד. ושער נזיר אין לפרש שארג ממנו מלא הסיט ועשאה כציפרתא, דתנן במסכת [ערלה פ"ג מ"ג] ערלה ידלק הבגד והשק, ומוקי לה בשילהי תמורה [ל"ד ע"א] בציפרתא, [ד]אם כן לא הוה תני לה כיון דתנייה התם, כדאמרינן בגמרא. אלא יש לפרש כגון שיש [לו] לעשות כלי נאה משערו. ולמאי דמוקי בירושלמי שור הנסקל בחתיכה, נראה דבשר בחלב ועגלה ערופה וחולין שנשחטו בעזרה מיירי מחתיכה. וא"ת למה שנאם כולם. י"ל אגב אורחא אשמועינן דהני ד' חתיכות אסירי בהנאה, ולאפוקי מרבי שמעון דמתיר בהנאה. ועגלה ערופה לא [קא חשיב, ד]כיון דנעשית מצותה מותרת. וכן פטר חמור וחולין שנשחטו בעזרה, לאפוקי ממאן דשרי להו מן התורה. וא"ת אמאי לא תני חתיכה של חטאת טהורה שנתערבה בשל חולין טהורין שלא תעלה לפי שראויה להתכבד ואיסורי הנאה [היא]. י"ל דלא חשיב אלא חתיכות דסלקא דעתין למישרינהו, כדפרישית. אי נמי בקדש[י]ם לא קא מיירי. מפי רבי.
ושער נזיר. פירש רש"י דאיסורי הנאה [הוא] דכתיב ונתן על האש אשר תחת וכו'. מיהו ההוא בנזיר טמא כתיב. אלא מקרא דדריש פ"ב דקידושין [נ"ז ע"ב], קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו, גידולו יהיה קדוש. מיהו בירושלמי [פ"ה הי"ב] מייתי כפירוש רש"י.
וליתני נמי חתיכת נבילה. תימה דהכא משמע דאלו תני ולא משייר. וכן בספ"ק דקידושין [מ' ע"א] תנא תני אלו ואת אמרת תני ושייר. וכן לעיל התם [שם ט"ז ע"א] ופרק יש מותרות [יבמות פ"ד ע"א] תני אלו מותרות לבעליהן וכו', ומשייר טובא כדאיתא התם בגמרא. וכן אלו נערות [כתובות כ"ט ע"א] שיש להן קנס, דשייר טובא אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט וחייבי עשה מצרי ואדומי ומחזיר גרושה משניסת. וכן [שבועות ל"ט ע"א] אלו נאמרין בכל לשון, ושייר שבועת הדיינין דאמרינן התם אף היא בלשונה נאמרה. וכן בהמזבח מקדש [זבחים פ"ד ע"א] תני אלו, ומשייר ניתנין למטה שנתנן למעלה בפנים בחוץ בחוץ בפנים וכן פסח וחטאת שלא לשמן. ובברייתא קא חשיב להו התם. ואומר רבי היכא דתני חד אלו הוי דוקא ולא משייר. והיכא דתני אלו ואלו לא הוי דוקא, אלא שרוצה לחלק בדבריהם תני אלו ואלו. מפי רבי.
אגוזי פרך. פירש רבינו שלמה שם מקום. ורבי פירש דאמרינן בפסיקתא [פ' י"א] על שם שמפרכות מעצמן. ושמא איתא להא ולהא.
הראוי לערלה ערלה וכו'. בירושלמי [ערלה פ"ג ה"ה] דייק אמאי לא תני הראוי לתרומה תרומה, ומשני שכל הדברים שמונה שם ראויים לתרומה, ואין כולם ראויין לערלה וכלאי הכרם. וגם י"ל כיון דתני באותה משנה בערלה ידלקו וגם יעלו באחד ומאתים, זה לא שייך בתרומה. אי נמי דההוא תנא דבר שבמנין ואיסורי הנאה קא חשיב כדאמרינן הכא בהאי תנא. מפי רבי.
אף ככרות של בעל הבית. אבל של נחתום לא דקטנים הן. והא דתנ' פרק כל הצלמים [מ"ט ע"ב] אפה בו את הפת ונתערבה באחרות אסורין בהנאה, היינו בשל בעל הבית. והא דתנ' במסכת ערלה [פ"ג מ"ה] אפה בו [את] הפת ר' מאיר אומר תעלה באחד ומאתים, בשל נחתום איירי דסבר ר' מאיר כר' עקיבא. והא דאמרינן בהערל [יבמות פ"א ע"ב] פרוסה של לחם הפנים לא בטלה, משום שהיא נקיה ביותר וראויה להתכבד. ומיהו אי לאו מתני' דמסכת ערלה הוה אמינא דפרוסה דלחם הפנים דלא בטלה, משום דאית ליה כל שדרכו. וככרות של נחתום נמי לא בטלי. אבל ההיא דמסכת ערלה לא מוכחא הכי. מפי רבי.
חוץ מדמי יין נסך. ומתניתין דאוסרת יין נסך בכל שהו, היינו למכור חבית חבית בפני עצמה. אבל למכור יחד כל החביות ודאי יתיר. ואפילו בנתנסך לפני ע"ז מיירי. ולא שייך למימר כולן ידלקו כחבילי תלתן, דיש לחוש שאם ימכור לגוי שהגוי ימכור לישראל אחר. אבל יין נסך לא יקנה ישראל מגוי. הכי איתא בירושלמי. ולעיל [ס"ה ע"א] גבי לעיתותי ערב הבאתי[ו]. מפי רבי.
וכן אמר רבה בר בר חנה. בספרים ישנים וכן בהלכות גדולות גרסינן רבה בר בר חנה. וקשיא לי והא אע"ג דשאר אמוראים לית להו [כללא] הלכה כרשב"ג, מ"מ איהו גופיה רבה בר בר חנה אמר [גיטין ל"ח ע"א] הלכה כרשב"ג במשנתינו חוץ מערב וצידן וראייה אחרונה. ואמאי הוצרך לפסוק ביין נסך כותיה. וי"ל דהוה אמינא [ד]החמירו חכמים ביין נסך לאסור, קמ"ל. מפי רבי.
הלכה למעשה יין נסך יין ביין אסור. פירש הלכות גדולות דהלכה למעשה דאמר רב נחמן משמיה דנפשיה (כר.) [דאסור] ביין נסך מיירי. והא דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אפילו יין ביין, טעמא דרבה בר אבוה קאמר וליה לא סבירא ליה. וליתא, דלעיל [ל"א ע"ב] גבי משיכה בגוי קונה גבי סתם יינן, מסיק מידי הוא טעמא אלא לרב הא אמר רב וכו', אלא דרב איירי בסתם יינם ופליג אדרב נחמן הלכה למעשה.
<h2>דף עד:</h2>
אבל דרך בה בהדחה בעלמא סגי. והא דאמרינן לקמן ושל עץ ושל אבן מנגבן והן טהורין, ובלא מזופפין [מיירי], דקתני ואם היו מזופפין אסורין. ומוקי לה לברייתא נמי לקמן בלא דרך בה. ואומר רבי דבשאין מזופפין יש חילוק בין כלי גוים לשל ישראל. ובמזופפין כיון דאית בהו פילי וכן גבי כלים במכניסן לקיום אין חילוק בין של גוים לשל ישראל, כדלעיל פרק אין מעמידין [ל"ג ע"א]. ולקמן [ע"ה ע"א] נמי גבי גרגני דארמאי מוכח לה מעקלין של בית הבד שאין לחלק בין של גוי לשל ישראל. וכן גבי משפך פירשתי לעיל [ע"ב ע"א]. מפי רבי.
דהוה שיעא אמר האי ודאי בניגוב בעלמא סגי. פירש ה"ר פטר, כלי שניקב וסתמוהו בזפת אינו חמור ככלי מזופף, דהחמירו בו חכמים אפילו לפי שעה לפי שמכניסן לקיום ולא משום דבלוע. לכן רצה רב להתיר גת של אבן זפותה, דהא שיעא. ולבליעת זפת לא חששו, ואם כן סתימת הזפת שאין עשויה לקיום היין די לנו בהדחה בעלמא ככלי עצמו. וכן עשו מעשה. ולפי זה אותם משפכין שלנו שמזופפין מעט סביב לברזל אין לחוש בהן אלא לניגוב בעלמא [כמו] משפך עצמו. ומיהו לכלים מזופפין שלנו חיישינן לפילי, שרגילין ומצויין להיות. ולעיל פרק שני פירשתי.
נעווה ארתחו. מכאן אומר ר"ת דעירוי ככלי ראשון. ומשמע שמותר להכשיר כלים אסורים על ידי עירוי. ואסור לערות על התרנגולת למולגן. ורשב"ם חולק עליו ואומר דעירוי הוי ככלי שני. וראיות שלהן כתבתי במקום אחר [שבת מ"ב ע"א].
סחיף להו אפומייהו וחתים להו וכו'. פירש רש"י דהוי כחותם בתוך חותם. ורשב"ם [פירש] דהוי כחותם אחד. ולעיל פרק שני [ל"א ע"א] פירשתי יותר בדיני חותם בתוך חותם.
<h2>דף עה.</h2>
ולא פליגי מר לא חשיב מיא בתראי. בהלכות גדולות פירש כפירוש ראשון דרש"י. וה"ר אלחנן הקשה לפירוש אחרון, אמאי בעי ברטיבתא תרי זימני אפר וביבשתא חדא זימנא, כך יש יין בזו כמו בזו. ועוד דתרי תלת דקאמר רב מדכר יבשתא ברישא. ותלת לארבע דקאמר שמואל מהפך הסדר ומדכר רטיבתא ברישא. ואין אני חושבן כל כך קושיות. אלא ודאי נראה לשון אחרת שבקונטרס. ועוד יש לפרש פירוש אחר, דודאי ולא פליגי ארב ושמואל קאי. וה"פ תרתי ביבשתא מים ואפר, תלת ברטיבתא אפר ומים ואפר. ושמואל תלת ביבשתא וארבע ברטיבתא. ומטפי בין הכא ובין הכא מיא בתראי. בפומבדיתא מילתא דרב תלת ברטיבתא, אפר ומים ואפר. וארבע ביבשתא מים ואפר ומים ואפר. ושמואל ארבע ברטיבתא וחמש ביבשתא. ומטפי בין הכא ובין הכא מיא בתראי. וזהו לא פליגי, בין לסוראי בין לפומבדיתאי. אלא דרב לא חשיב מיא בתראי ושמואל חשיב. אבל ביבשתא פליגי סוראי ופומבדיתאי, דסוראי בין לרב בין לשמואל לא בעו אפר אלא חדא זימנא, ופומבדיתאי בעו תרי זימני אפר כמו ברטיבתא. ולשני פירושים אחרונים של רש"י י"מ, אין שום חכם מתיר ברטיבתא באפר חד זימנא. אבל ביבשתא מתירין סוראי בחד זימנא לרב ללשון אחרון של רש"י. ופירוש אחר שפירש מיושב יותר, דהוו דברי רב ושמואל מענין אחד, דאותו שמפרש רב תחילה, היינו יבשתא לסוראי ורטיבתא לפומבדיתאי, מפרש גם שמואל תחילה. וצריך ליזהר [כלשון] בתרא להצריך שתי פעמים אפר ולא כלשון ראשון שמיקל להתיר ברטיבתא אפר חד [זימנא]. אבל יבשתא, המתיר בפעם אחת לא הפסיד. ואע"ג דפליגי פומבדיתאי אין למחות למקיל בשל סופרים כל זמן שאין מבורר שיהא חבירו גדול ממנו בחכמה ובמנין. ובספ"ק דסנהדרין [י"ז ע"ב] מפרש מי הם [האמוראים] בסורא ובפומבדיתא. והמחמיר ביבשתא תבא עליו ברכה. מפי רבי. ודוקא אפר שהוא חזק, אבל עפר או דבר אחר לא.
והעדשים מדיחן. פירש רש"י (בגת) [הגת] עצמה. ומדמייתו אמוראי מהך ברייתא ראייה ש"מ דסמכא היא. ופליג אתנאי דלעיל דמצרכי ניגוב בגת. וליתא, דהא דמייתי מינה ראייה [לגבי עקלין] משום דלא אשכחן פלוגתא וכי בשביל כך יהיה הלכה כותיה [בשאר דברים דאשכחן פלוגתא]. ולדבריו היה לו לפרש משום דבשל סופרים הלך אחר המיקל. והא דדרש רבא נעווה ארתחו, יעמידנה בשל חרס. אבל בשל אבן לא צריך ניגוב וכל שכן בשל עץ. ורשב"ם גריס מנגבן. וכן גירסת התוספתא [טהרות פי"א ה"י]. והשתא אתי שפיר. ור"ת [ס' הישר סימן תש"א] פירש כגירסת הספרים מדיחן. ופירש דלאו גת עצמה היא. תדע מדחשיב לה לבסוף. אלא הוא עיגול של טיט, כמו ריחים עגול וכבד ומכביד על הדפין שעל הענבים. ונקרא בהמוכר [את] הבית [ב"ב ס"ז ע"ב] ים. ומפרש בגמרא מאי ים טלופחא. על שם שהוא עגול נקרא טלופחא [שהוא תרגום של] עדשה. וים נקרא על שם שסוחט הענבים ומוציא משקין מהם, כמים לים מכסים. או על שם שהוא עגול וממלא כל הגת, כמים הממלאים הים. אבל גת עצמה חמורה וצריכה ניגוב. והא דלא תני גת עצמה, [לפי] שאינה רגילה לטלטל, שכבידה היא ונשמרת מכל טומאות יותר מכלי הגת. והא דתנן בבבא בתרא המוכר בית הבד מכר את הים, היינו גת עצמה. והא דלא תני גת, לפי שדבר פשוט הוא שמכרה שהיא עיקר המעשה. ומכר את היקבים [ד]קתני בגמרא לאו היינו גת עצמה, אלא כלים שמביאים בהם ענבים בגת. וכן פירש רשב"ם. מיהו עיינתי בפירוש רשב"ם, וגרס התם יקבים בבית הבד החקוקה כעין יקב עשויה, כדכתיב [יואל ב'] והשיקו את היקבים תירוש ויצהר. ובשקין ובמרצופין מוליכין בהן זיתים לבית הבד. אבל בערוך נמי גריס יקבים, ומפרש שהן כלים כעין סלים שבהן מביאין זיתים לבד, בערך יקב. ועוד הוסיף ר"ת דכל הכלים המדכר הכא אינם אלא [דפים] מכלי בית הבד (דפין). כדאמרינן באיזהו נשך [ב"מ ע"ד ע"א] גבי שמן, והא מיחסר (עיולי) למיכמר [ועיולי] לבי דנא. ועדשים נזכר בבבא בתרא [ס"ז ע"ב] גבי בית הבד, והיינו ים דהתם. ועקלין דקאמר נמי התם, כגון שעקל של בית הבד כרוך עליה. וכן בסנהדרין [כ"ו ע"א] לעקל בית הבד אני צריך. והא דלא תני כלי גת, י"ל דגת שייריה. כדאמרינן בחולץ [יבמות ל"ח ע"ב], כתובה לבית שמאי שיירה. מיהו לא דמי, דהתם שיירה לפי שמודין בה לבית הילל. אבל גת למה שיירה. ואיכא למימר דתנא כלי בית הבד [ו]הוא הדין כלי הגת. והקשה ה"ר אלחנן והלא עקלים נמי שייכי בגת. דגור(ג)ני דארמאי היינו עקלים.וכן פירשו רש"י וערוך. ושמא כעין עקלים שייכי בגת. ומייתי ראייה מעקלים של בית הבד לגורני דגת. ואומר רבי כי אפילו נפרש כפירוש רש"י דעדשים היינו גת עצמה שנותנין שם החרצנים, איכא למימר דהא דמצריך במתניתין ניגוב, היינו בשל גוים כדפרישית לעיל. וכן משמע לישנא דנקט גיתיו ובית בדיו. ואע"ג דמייתי ראייה לגורני דארמאי מעקלים של ישראל, יש הרבה כלים שלא חילקו חכמים בין של גוי לשל ישראל, כדפרישית לעיל. מפי רבי.
[היינו] תנא קמא. ותימה דילמא מגת לגת דאמר רשב"ג היינו מסוף גת לתחילת הגת, דלא מ[ספיק] י"ב חודש של ימים. ואומר רבי, דפשיטא ליה לתלמודא דלא מצריך רשב"ג יותר מי"ב חודש, כמו חרצנים וזגין ודורדייא דארמאי דשרו אחר י"ב חודש [ל"ד ע"א]. ומגת לגת משמע ליה [מ]תחיל[ת] גת לתחילת גת יהיו בלא יין או מסוף גת לסוף [גת]. ולכך קאמר ת"ק היינו רשב"ג, לפי שרוב פעמים יש מתחילת גת לתחילת גת י"ב חדשי לבנה ויותר, לפי שבישול הפירות אחר חדשי החמה הוא הולך. ומסתמא להצריך יותר מי"ב חודש לא בא רשב"ג. ומשני איכא בינייהו חרפי ואפלי דאשתקד היו אפלי ועכשיו חרפי, שאז מיקל רשב"ג. ולא נפרש כפירוש רבינו שלמה חרפי ואפלי. ולפי זה הוי חומרא גדולה, שצריך שיהו (גיתות) [עיתות] גדולות מתחילת גת לתחילת גת או מסוף גת לסוף גת. ואם לא, (ש)הן צריכות ניגוב. ועוד אפילו לא היה מצריך רשב"ג אלא מתחילת גת לסוף גת מנלן להקל כרשב"ג, כיון דרבנן פליגי עליה אין שייך לומר בשל סופרים הלך אחר המיקל כדאמרינן בפ"ק [ז' ע"א]. וה"ר אלחנן [פירש] דפשיטא ליה לתלמודא דת"ק לאו דוקא י"ב חודש בלא שהיית יין בגיתות. דאם כן פעמים צריך שישהו כ"ד חודש, שפעמים יבא זמן הבציר קודם שיעברו י"ב חודש. ואין זו סברא שיצטרך להמתין כ"ד חודש. הילכך סבירא ליה דעם שהיית יין בגת עולה לי"ב חודש. ואם כן היינו ת"ק דקאמר מסוף גת לתחילת גת כת"ק. ומשני דאיכא בינייהו חרפי ואפלי, שכשממהר בשנה זו משל אישתקד הוי רשב"ג לקולא כפירוש רבינו שלמה. ולפי זה הוי קולא גדולה, שאפילו ת"ק יודה מגת לגת כשיש י"ב חודש עם שהיית יין של אישתקד בגת מ"מ א"צ לנגבן.
<h2>דף עה:</h2>
דכיתנא מיישנן. אומר ר"ת מדלא אמרו כל כלי פשתן סתם ש"מ דהני כלים דוקא שמנו חכמים לפי שהיו בקיאים בכלים הבולעים, אבל מפות שלנו ששראום ביין נסך אין צריכין ליישנן. ואומר רבי כי אין לחלק בין יין נסך צונן ובין שאר איסורין רותחין שנפל על המפות [יש להתיר ע"י כיבוס] כי ידוע לנו שעל ידי כיבוס גדול שעושין באפר וחובטין אותן כמה וכמה אי אפשר שלא יצא האיסור. וצריך עיון אם יש לחלק באיסורין בין אותן שנדבק לשלא נדבק כל כך, כמו שמחלק בפרק התערובות [זבחים ע"ט ע"ב] גבי פשתן [דאמרינן] שאני רוק דקריר. מפי רבי.
ונגע באשכולות וכו'. מדמייתי עלה ההיא דשרץ שנמצא בריחים וכו' [אלמא] מיירי במשקין הולך ובטומאה דאורייתא. ותימה אי איכא משקה טופח להטפיח מאי טעמא דמאן דאמר כל הגת טהורה. ואי ליכא טופח להטפיח אפילו כל סביבותיו למה יהיו טמאים. וי"ל דהא דקיימא לן טופח להטפיח חיבור היינו היכא דלא מפסק ולא מידי. ולכך נקט באשכולות ולא נקט נגע במשקה. וכגון שאין על האשכול תורת אוכל, דאם יש תורת אוכל עליו היה האוכל מטמא משקה. והא דנקט משקה טמא, היינו משקה שעליו. ופריך מאי שנא משרץ שנמצא שהכל טמא כשהמשקה הולך, ומסתמא איירי בכל ענין ואפילו נגע בזיתים. ועוד דומיא דרישא שלא נגע במשקה ממש, אלא על הזיתים דרוכים ועצורים. מפי רבי.
השפוד והאסכלא ילבנה באור. והא דפסיק בפרק כל שעה [פסחים ל' ע"ב], והילכתא אידי ואידי ברותחין, גבי סכיני דפיסחא, פירש בסדר אדיר דר מתוחים, לאחר הליבון יגעיל. לפי שאין יכול ללבן בטוב ברזל שאצל קתא, שחס עליה. והכי תניא בתוספתא [פ"ט ה"ב], פעמים שאדם חס על סכינו ללבנו והוי תשמישו פעמים על ידי האור פעמים על ידי חמין. [ובגדולים] דסכיני גוים קטנים די להו בהגעלה, דדוקא בסכינים גדולים שצולין עליהם בשר שתשמישן על ידי האור צריכין ליבון. והכי איתא בירושלמי [פ"ה הט"ו] גבי הך דסכין שפה והיא טהורה, אמר רבה בשם ר' יהודה הדה (דתמר) [דאתמר] בסכין קטן אבל בגדול [צריכה ליבון], ומפרש גדולים דומיא דשפוד ואסכלא, דתשמישן על ידי האור. ואומר רבי כי יש לפרש הך דירושלמי בענין אחר, הדה דתימ' בקטנים שאין רגילין בני אדם להשתמש בהן אלא בצונן ולא ברותח, אבל בגדולים כסכינים שלנו שמשתמשין בהן ברותח ופעמים על ידי האור צריכין ליבון. וה"ר אלחנן פירש הך דסכין שפה והיא טהורה, בסכין שאין בה גומות. וכן רוצה לומר הירושלמי, הדה דתימא בסכין קטנה, כעין שלנו שאין בה גומות. אבל בסכין גדולה שיש בה גומות לא מהני מידי אלא ליבון. ולפי זה סכיני גוים קטנים ישנים נמי צריכי ליבון. שפעמים מתקנין בהן הנר [שהוא] דלק בחלב ומהפכים בו בשר אגב גחלים. ור"ת לא חשש לחומרא זו. ועוד אומר ר"ת אפילו אם צריך ליבון לסכיני גוים ישנים, היינו אם רוצה לשמש בהן על ידי האור. אבל על ידי חמין סגי להו בהגעלה. דמה שבלע על ידי האור לא יפלוט על ידי חמין אם לא על ידי אור. ואין נראה לרבי, דמ"מ מעט פולט בחמין ואינו יוצא מידי דופנו אם לא על ידי האור. ותימה מדאמרינן לקמן אסכלא של קדשים שנשתמש בהן על ידי האור מגעילן ברותחין. ומה תיקן בהגעלה לפלוט מה שבלע על ידי האור. אלא משמע דלא כפירוש ר"ת. מפי רבי.
הסכין שפה והיא טהורה. ומוקי לה בגמרא לחתוך בה צונן. ותימה מאי שנא משוחט בסכין של טריפה דסגי בבליתא דפרסא למיכפריה [חולין ח' ע"ב]. ותירץ ה"ר יצחק בן רבינו מאיר, דסכין של גוים קרוש שמנונית טובא עליו, [להכי] לא סגי ליה בבליתא. ורבינו תם פירש דסכין בלע [טפי] מרותח. וסכין טריפה דלא הוי מרותח סגי בבליתא. וא"ת הא דאמרינן בפרק כל הבשר [חולין קי"א ע"ב], סכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח, צונן אמרי לה בעי הדחה ואמרי לה לא בעי הדחה אלא קינוח בבגד בעלמא. אלמא אע"ג דחתך בה רותח דבית השחיטה אפילו הכי בהדחה בעלמא סגי לה. וי"ל דשאני התם [ד]איסור דם הוא, ודם אינו נבלע בסכין כמו שמנונית שקרוש עליו. ומיהו למאן דאמר בית השחיטה צונן מותר לחתוך בה רותח, ובלבד בהדחה או בבליתא. מפי רבי.
מים שהנדה טובלת בהם. ותימה והא לכלים לא בעינן ארבעים סאה אלא ברביעית [סגי] להטביל בהם מחטין וצינורות דאורייתא [פסחים י"ז ע"ב]. ושמעתי בשם ר"ת, דטבילת כלי מדין חידוש הוא. ולכך צריך ארבעים סאה דאורייתא. וה"ר אלחנן פירש בתשובו', דלכלים שאינן יכולים ליכנס ברביעית צריך ארבעים סאה. ואומר כן דמכוח ההיא דסיפרא מפיק ארבעים סאה לכלים (מ"ל)..., ופירש בה"ג קל וחומר, מגעה שהיא בלאו צריך טבילה, לבעלה שהיא בכרת לא כל שכן. ור"ת פירש דנפקא לן מדאמרינן פרק רבי עקיבא בשבת [ס"ד ע"ב], שבא רבי עקיבא ולימד תהא בנדתה עד שתבא במים, דאם לא כן איזו טהרה אחרת יש בה. וא"ת וזקנים הראשונים מניין להם טבילה. ולפירוש הלכות גדולות ניחא. ומצינן למימר דמי נדה משמע שלכל היותר נדה צריכה מים, מדלא הזכיר שאר טמאים. ואז אין אנו צריכין לדרשה דר' עקיבא. מפי רבי.
אבל שאולין לא. פירש רשב"ם דישראל ששאל כלי מישראל שקנה מגוי צריך טבילה, כיון שבא לידי חיוב טבילה ביד ישראל הראשון.
הואיל ו[כי] נשתברו יש להם תקנה וכו'. והקשה רבינו אפרים, אמאי לא משני רב אשי גופיה האי טעמא דספ"ק דשבת [ט"ו ע"ב], דקאמר כלי זכוכית מאי טעמא גזור בהו רבנן טומאה וכו' עד רב אשי [אמר] לעולם ככלי חרס דמו ודקשיא לך לא ליטמו מגבן הואיל ונראה תוכו כברו. [ותיפוק ליה] מהאי טעמא. ופירש ר"ת [בתשובה סימן ל"ג], דרב אשי אית ליה תרי טעמי. דלענין טומאה מגבו הוו ככלי חרס אי לאו דנראה תוכו כברו. ולענין הטבלת כלי מדין שווינהו רבנן ככלי מתכות. דריש לקיש נמי אית ליה התם לענין טומאה הוו ככלי חרס, ולענין שנטמאו מגבן שווינהו ככלי מתכות. כי אין לתלות דלריש לקיש כולה טעמא דזכוכית להוריד לה טומאה מטעמא דנשתברו יש להם תקנה. כי אין סברא להוריד לכלי חרס טומאת גב הואיל ויש להם תקנה בשבירה. אי נמי הכא והכא אזיל רב אשי לחומרא, דהתם אומר שיש להם דין כלי חרס לענין שאין להם טהרה במקוה, וכאן אזיל לחומרא שיש להם דין הטבלה כלי מדין כמו כלי מתכות.
קוניא. פירשתי בפ"ב דפסחים [ל' ע"ב]. יש שהיו אומרים שאותם דליים המחושקין בברזל מבחוץ סביב אם לקחן [מן] גוי צריכין טבילה, שהכל הולך אחר המעמיד. ואין נראה לי, דמאן לימא לן דהלכה כרבנן דרבי נחמיה דאמר הכל הולך אחר המעמיד, דילמא [הלכה] כרבי נחמיה דלא אזיל בתר המעמיד. ועוד דסתם מתניתין דבמה אשה כרבי נחמיה מוקי לה. ועוד אפילו אי הלכה כרבנן, מ"מ אין צריכין טבילה, כיון שאין משתמשין [בברזל]. דכלי ברזל שאומר בפר' [מיירי] שמשתמש בהם. וכן כלי חרס המכוסין בעופרת מבחוץ אין צריכין טבילה. ואע"ג דקיימא כמאן דאמר בסופו, שאין משתמשין דרך העופרת. מפי רבי.
אי קסבר משכנתא כזביני. והואיל ולא איפשיטא אזלינן לחומרא ומטבילינן משכנתא בלא ברכה. ואם רוצה לצאת ידי ברכה יקנה דבר [שהוא] מחויב טבילה ויטבילנו עמו ויברך על שניהם. והנותן כלי לאומן לתקנו למאן דאמר אומן קונה בשבח כלי צריך טבילה. ומאן דאמר אין אומן קונה בשבח כלי לא יצטרך טבילה. ובה"ג פסק כמ"ד קונה. ורב יצחק אלפס פסק כרבא דאמר התם בהגוזל בתרא [ב"ק צ"ט ע"א] דכולי עלמא אין אומן קונה. ונראה לי אפילו למאן דאמר קונה אין צריך טבילה, כיון שאין שם הגוי עליו, ולא הוי כמעשה שהיה במדין שהיו כלים כולם של מדין. וישראל שמכר חפץ לגוי וחזר ולקחו ממנו, שמעתי שהיה רבי מסופק אם יצטרך טבילה. ונראה לי דפשיטא הוא דצריך טבילה, מאחר שהיה שם גוי עליו לגמרי. ומיהו ישראל שמישכן לגוי כלי, כשפדאו אין צריך טבילה. ואע"ג דמספקא ליה לתלמודא אי משכנתא כזביני, לענין הא ודאי פשיטא ליה דלאו כזביני דמי.
מגעילן ומטבילן והן טהורין. פירש רשב"ם, דהגעלה ואחר הטבלה, אבל טובל קודם הגעלה הוי כטובל ושרץ בידו. ואין נראה לי, דהא אפילו חדשים צריכין טבילה, אם כן אין הטבילה בשביל הטומאה. ועוד תנן הסכין שפה והיא טהורה ואע"פ שעדיין צריך ליבון בשביל לחתוך רותח ואפילו יטבילנה להשתמש בה צונן ולא יצאה מידי טומאה לגמרי. וגם מדברי רבינו תם יש ללמוד כן, שפירש לעיל דסכינים של גוים די להם בהגעלה כל זמן שלא נשתמש בהן ישראל על ידי האור, ואע"פ שלא נגמר ההכשר סגי לה באותה טבילה. וברייתא שהקדימה הגעלה מיקמי הטבלה, הואיל וחמירא מפני האיסור אקדמה. ועוד דגבי צונן איצטריך למיתני מדיחן ברישא מיקמי מטבילן משום חציצה. ועוד ראייה מדאמרי' בזבחים [בפ' דם חטאת] [צ"ג ע"א] מי חטאת שנטמאו מטהרין שהרי נדה מזין עליה והיא טהורה. וכי [היכי דמהני] הזאה בימי נדות הכי נמי מהניא טבילה קודם הגעלה. מפי רבי.
וכולן שנשתמשו [בהן] עד שלא יטביל וכו'. משמע שעל כל מה שהזכירה ברייתא טבילה וליבון קתני דאם נשתמש בלא הם אסור. וברייתא דשריא נותן טעם לפגם לא פליגא אלא מליבון והגעלה, אבל טבילה שחסרה אין להתיר מהאי טעמא. ותימה לרבי, וכי אם נשתמש בכלי קודם טבילה נאסור מה שבכלי. ואומר רבי, דלא תני עד שלא יטביל אלא משום שריותא ולא משום איסורא. ואע"ג דתני לה באידך ברייתא. אגב דנקטיה בברייתא דשריא נקטיה בברייתא דאסרה, דאורחא דתלמודא למיתני ברייתא דאסרה ברישא. וכן משמע בירושלמי דמשום שריותא נקט עד שלא יטביל. דגרסינן בירושלמי [פ"ה הט"ו], וכולן שנשתמשו בהן עד שלא הטביל ושף וליבן הרי אלו טהורין. אי נמי למ"ד אסור איצטריך למיתני עד שלא יטביל, כיון שהטבילה היא מתיקוני הכלי כמו הגעלה וליבון, איכא למימר דגזרינן למאן דאמר נותן טעם לפגם אסור אטו קודם הגעלה וליבון. מפי רבי.
<h2>דף עו.</h2>
והגעלת כלים אומר רבי שאין מגעילין אלא שאינן בני יומן אי ליכא מים ששים. וכן השיב ר"ת דשומן בחמין הוי נותן טעם לשבח. דלא שרינן לעיל פ"ב [ל"ח ע"ב] חמין של גוים אלא משום דסתם כלי גוים אינן בני יומן. וא"ת ואפילו שאינן בני יומן לא נגעיל ניגזור אטו בני יומן כדגזרינן הכא גבי נותן טעם לפגם. וי"ל כיון שאפילו הגעלה אין צריך אין לחוש, ואע"פ (שאינו לחוזר) [שחוזר] ובולע בכלי (כולו) [אין לחוש דכולו] היתר, כיון שנפגם הטעם. אבל אין להגעיל כלי בן יומו [ואין להביא ראי' להתיר] מדאמרינן בכל הבשר [חולין ק"ח ע"א], כיון שנפל לתוך יורה רותחת דמיבלע בלע מיפלט לא פליט. ופירש רבינו שלמה שאינו פולט מה שבלע באותה קדירה עכשיו, אלא מה שבלע מקדירה אחרת, עד דניחא מרתיחתה, כדמסיק התם. וה"ה אפילו יגעילו כלי בן יומו. דטעם שפלט מכלי לא יחזור ויבלענו כל זמן שרתח עד שינוח מרתיחתו. הא ודאי אין לומר, דאם תגעיל כלי גדול (ביריקו) [ויריקו] ממנו החמין וינוח מרתיחתו אז יבלע המים האסורים. ועוד דלא דמי, דהתם כל שעה בולע מן המים שהאיסור מעורב בהן. תדע שאם תשים כף חולבת בקדירה כל זמן שרותחת וכי היה מתיר. ועוד אחר שתפלוט איסור למה לא יחזור ויבלע. ועוד אם הגעילו כלי אחר ופלט איסורו, למה לא יבלע כלי אחר אחרי כן. והכלי עצמו למה לא יבלע מצד זה מה שפלט מצד אחר. לכך נראה שאין מגעילן אלא כלי שאינן בני יומן. וא"ת האיך הגעילו כלי מדין בני יומן. וי"ל שהגעלו אותן בכלי גדול שאיסור הנפלט בטל בששים. ואע"פ שאין מבטלין איסור לכתחילה, כיון שאינו חושש במי הגעלה אין לחוש. ואין לומר שמגעילין אותן כמה פעמים עד שנדע שאין במי הגעלה נתינת טעם ונמצא המים שפלט בם האיסור ונתנו טעם נבילה. ואין שייך כאן נותן טעם בר נותן טעם, כיון שהמים עצמן נעשין נבילה. ומיהו לפירוש ה"ר אפרים דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה אלא בבשר בחלב היו יכולין להגעילן בכי האי גונא כדפרישית. ומ"מ בכלים [של חמץ] המגעילין אותן [בע"פ קודם ד' שעות] אפילו הכלי בן יומו דהוה ליה נותן טעם בר נותן טעם של היתר. כשמגעילין קערה ביורה הוי טעם קדירה ביורה. ומיורה לקערה. והוי הכל היתר כמו דגים שעלו בקערה שמותר לאוכלן בכותח, לפי המפרשים לאו דוקא עלו. ואפילו לפי המפרש דוקא עלו ולא נתבשלו יש להתיר בשעת היתר חמץ להגעיל כלים בני יומן אפילו יש בהן כדי ליתן טעם במים, כי יש לומר שטעם החמין הבלוע בכלי בשעת הגעלתו, כשיפלוט בפסח ויתערב בתבשיל של פסח אינו דומה לטעם בשר מן הדגים המעורב ביחד טעם חלב שבכותח וטעם בשר, שהרי טעם החמץ הבלוע בכלי שהוגעל לא יבי...ה בפסח אלא כשיצא מן הכלי ויתערב בתבשיל של פסח. ואיהו הוי כבן בנו של נותן טעם. ועוד יותר מתקלקל טעם החמץ בכלי שאין ראוי לאוכלו ממה שמתקלקל טעם בשר בדגים שנתבשלו אחריו, לפי שהדגים ראויין לאכילה ובשר נתן בהם טעם לשבח. מפי רבי. אבל תמה רבי על מה שנהגו העולם לתת הכלי המוגעל ביורה אחר הגעלתן בצונן, וכן היורה אחר הגעלה מיד נותנין בה מים צוננין, מה מועיל לענין שלא יבלע הכלי בשעה שנח מרתיחה איסור שבמים שהגעילוהו בהן. והלא גם בשעת רתיחה הוא בולע כדפרישית. ועוד דאי אפשר שלא יהא (האיסור) [שהייה] מעט בין הרתיחה בין צוננין בין כך ובין כך יבלע האיסור. ואין לומר מטעם שאמר בזבחים פרק דם חטאת [זבחים צ"ז ע"א], וחכמים אומרים מריקה בחמין ושטיפה בצונן. דהתם משמע דוקא בקדשים הוא דצריך, אבל בתרומה קאמר התם דליתא. ואם כן מנין לנו להצריך כן בשאר איסורין. ורבי היה רוצה לפרש דאמרינן פרק דם חטאת [שם צ"ו ע"ב] שטיפה יתירא היינו שתי שטיפות בצונן בעינן בקדשים ובתרומה שטיפה אחת. וכן הלשון שטיפה יתירתא משמע כן. ולפי זה יפה נהגו בשטיפת צונן אחר הגעלות. אבל לרש"י שפירש שטיפה יתירתא שטיפה אחת, ובתרומה לא היתה [שטיפה] כלל יש לתמוה על המנהג. ולפירוש רבי, כמו שגזרו לעשות שטיפה יתירתא בקדשים יש תימה [למה] לא גזרו כמו כן מריקה יתירתא. מפי רבי.
ומכאן ואילך לישתרי גזירה משום בת יומא. והילכך דבר המתבשל בכלי שאינו בן יומו מותר באכילה, והקדירה אסורה, דקדירה היה איסור בה קודם אבל המאכל לא היה איסור בו מעולם. ועוד דתבשיל ליכא למיגזר דילמא אכיל כשנתבשלה בבת יומא, דלא שכיח בישול בבת יומא הואיל ונאסר לכתחילה, ולכתחילה ודאי יש לאסור דהא כיון שטעונה שבירה כדאמרינן [פסחים ל' ע"א] קדירות בפסח ישברו הוה ליה כדיעבד. מפי רבי.
מאי הגעלה [נמי] דקתני מריקה ושטיפה. ותימה למה לא ידע רבא והא מתניתין היא בפרק דם חטאת [זבחים צ"ו ע"ב] דמריקה ושטיפה בצונן. ואומר רבי דמפרש לה למשנה מריקה ושטיפה בצונן כשאר כלי מקדש, השפוד והאסכלא מגעילן ברותחין במקום מריקה ושטיפה דצונן דשאר כלים. ואביי לא משמע ליה כן, אלא בכל כלים איירי ובצונן אחר הגעלה. מפי רבי.
לא צריכא דכי מבשל בה חטאת האידנא וכו' פירוש ואז טעם חטאת בשלמים, שיבטלו בהם אחר כך. ותימה והא בכולה קדירה משערינן ואיך יבטל בששים, והא ליכא ששים בשלמים. ואומר רבי שהיקלו שם חכמים ליבטל ברוב כדין מין במינו מדאורייתא בטל ברוב. ולי היה נראה ללמוד מכאן דלא אמרינן משערין בכולה קדירה אלא היכא שהקדירה תדירה באיסור ואין ידוע לנו מה בלעה, אבל כאן יכול לידע מה בלעה. אבל רבי מפרש בחולין [ד]הכא מכוח נותן טעם בר נותן טעם הוא (ומותר) [דמותר], והקדירה בשלמים (ו)עדיין הכל היתר. וכי פריך לקמן אי הכי אפילו הגעלה לא ליבעו, הכי נמי הוה מצי לאקשויי איך יכול לבטל טעם החטאת בשלמים כיון דלא מסיק [אדעתיה] טעמא דנותן טעם בר נותן טעם אלא דעדיפא מינה פריך ליה. מפי רבי.
<h2>דף עו:</h2>
נועצה בקרקע עשר פעמים. נראה דלאו דוקא עשר. וכן בירושלמי גרסינן שלש פעמים. ובסכין שאין בו גומות. וסכינים שלנו שחרוצים ומצוירין לנוי, כעין גומות איקרו. ונראה שאע"פ שאין נעיצת קרקע מועיל מ"מ מועיל לשוחזה באבן, כי בידוע שמשפשף האיסור כמו בנעיצה לשאין בו גומות.
אידכר לך מה דעבדת באורתא. פירש רש"י [ד"ה מאי] דדרך פרסיים למסור נשים לאכסנאים. ור"ת [פירש] דבאטי בר טבי לא חטא, כי עבד היה, דאמרינן בעשרה יוחסין באטי בר טבי ברמות רוחיה לא שקיל גיטא דחירותא, ועבד מותר בגויה כדאמרינן בנדה.
